ברוכים הבאים לארכיון בלוג ארגון המניפה "האשה שאיתי" - הרהורים, תובנות, שיתוף
הדברים בבלוג המניפה נכתבו על-ידי גילי אבישי, רפלקסולוגית שהתמחתה ברפואה אינטגרטיבית סביב מעגל הפריון,
עוסקת במקצועות הלידה כמעט שני עשורים, מורה ומרצה לדולות ומדריכות הכנה ללידה, בתקופה שבין 7.11.10 - 3.7.11.
יום ראשון, 3.7.11 ראש חודש תמוז התשע"א
שאלה: האם מותר לבעלות המקצועות מן המניפה להעניק טיפול רפואי?
תשובה: בהחלט לא, אלא אם כן יש להן הכשרה נוספת שמאפשרת זאת.
שאלה: האם מותר לדולה או מדריכת הכנה ללידה לבדוק פתיחה?
תשובה: בהחלט לא! חל איסור חד-משמעי על פעולה זו או כל פעולה חודרנית אחרת, כולל עיסוי פרינאום.
שאלה: האם מותר לדולה לדבר עם הצוות הרפואי במקום היולדת, להסביר את רצונותיה ולתווך?
תשובה: לא. זה לא תפקידה, והצוות לרוב לא משתף פעולה עם דולה דוברת.
שאלה: אז למה דולה? למה מדריכת הכנה ללידה?
תשובה: או, הגיע הזמן לשוב ולהזכיר למען מה התכנסנו.
נתחיל מראשית.
מיהן עוסקות מקצועות המניפה?
אלו נשים שלמדו על-מנת להיטיב עם זולתן בתקופה הסובבת את אחד המפנים הגדולים בחיים, אם לא הגדול שבהם.
נשים אלה השקיעו שעות רבות בהכשרתן, וממשיכות בכך כל עוד הן עובדות, מתוך מחויבות למקצוענות ולהתפתחות.
ישנם מחקרים המדגימים את חשיבות מקצוע הדולה והשפעתו הנחוצה על תהליך הלידה ותוצאותיו.
אך אני לא מבקשת אותם.
אני מעדיפה להביא את אפשרות הבחירה מתוך הקשבה לכל אשה, כל זוג לצרכיהם הספציפיים.
כל כמה שדולה ברמה הפרקטית יודעת יותר, ויש לה בתיקה אפשרויות מגוונות לתמיכה בעת לידה,
הרי אין אדם בעולם שידע טוב מן היולדת בזמן אמת מה יקל עליה ומה יתמוך בה.
לכן התקשרות מוקדמת כל כך חשובה, ובמקרה של דולה ההתקשרות היא חלק אינטגרלי מהשירות.
יצירת הקרקע להידברות, יצירת ז'רגון משותף שיוצר אינטימיות ובטחון.
כאן זו הזדמנות להעלות, שוב, לסדר היום את חשיבות ההכנה ללידה כרקע רחב לתמיכה ביולדת ובמתלווים אליה
הן בהריון, הן בלידה, ובפרט בתקופה הראשונה הנושקת ללידה.
קורס הכנה ללידה ראוי, מצייד בקצוות חוט לכל המצבים הללו -
ידע בסיסי עם קו פתוח לשאלות וכתובת לתמיכה בעת שזקוקים לה.
קורס הכנה ללידה ראוי, כאשר הוא מייצר מטווה יחסים שמאפשר פניה חוזרת אל המדריכה
כמאירה ומורה בדרך בלתי ידועה.
דולה ומדריכת הכנה ללידה הן נשים שמשמשות כתובת למצוקה, לתהיה, לבלבול, לתחושת אזלת יד
שמאפיינים את השבועות הסמוכים ללידה, לפני ואחרי.
הן נשארות כפתח לתמיכה והכוונה גם חודשים אחרי.
גם לקראת הלידה הבאה.
סוג זה של יחסים, אין לו אח ורע.
הוא נרקם בעדינות ומחזיק כרשת מיתרים - דקה, עמידה, גמישה וחזקה.
יום שלישי, 7.6.11 ערב חג שבועות התשע"א
הכשרה למקצועות הלידה
בקורס עליו אני אחראית, התפתח דיון עקב שאלה של אחת הנשים -
מדוע הממסד האקדמי אינו פורס עלינו, נשות מקצועות הלידה, כנפיו?
תשובתי נחרצת - כי לא מגיע.
הקורסים, כפי שהם היום וללא יוצא מן הכלל, אינם מצדיקים יחס אקדמי.
כל מי שמתהדר ברמה אקדמית לוקה הן ברמה המקצועית של טיפולי המגע ובריאות הנפש והן לאמת של תואר המקצוענות.
אין אף קורס בישראל שמכיל שעות כמו תואר ראשון באקדמיה.
אינני מדברת על רמת הבסיס הנדרשת לקבלה ואינני מדברת על רמת המינימום לסיום והסמכה.
נכון, יש נשות מקצוע מצוינות. ידעניות, מעמיקות ומלומדות. אבל לא כתוצר של הלימודים.
אלה טרחו ולמדו והוסיפו, ובמשך השנים הגיעו לאן שהגיעו.
אין מנוס מהודאה בריש גלי שבעלת מקצוע שעומדת בסטנדרטים מינימליים של ידע מקיף ומעמיק
היא רק זו שהוסיפה לעצמה, על דעת עצמה, לימודים, מתוך מחשבה על הבנה מעמיקה של המטריה בה אנו עובדות.
מספר אלה שאכן עשו כך, קטן מכדי להתיחס אליו כנורמה.
היכן הבעיה?
פגיעה ברמת השירות ובקשרים הבין-מקצועיים,
ומתוך כך יצירת אנטגוניזם של מקצועות נסמכים או, גרוע מכך, פטרונות.
מהו השירות של כל אחת מבעלות המקצוע ועל מה הוא אמור לענות?
1. בעלת מקצוע צריכה, ראש וראשון, לא להזיק, לפני שהיא עוזרת. אגדיל ואומר - כל מה שמועיל יכול גם להזיק
כולל הכל: תמציות באך, ארומתרפיה, רפלקסולוגיה, וכמובן עצה שגויה ביחס לנקיטה רפואית או אחרת.
2. בעלת מקצוע אמורה להכיר עד לעומק מוגדר את מרחב הפעולה שלה - הגוף האנושי והנשי בפרט.
היא אמורה להרגיש בנוח נוכח שמות של איברי מטרה ופתולוגיות, ולדעת בוודאות במי להיוועץ נוכח הופעת כאלה.
כלומר, עליה להכיר את ההתמחויות השונות ברפואה על-מנת למצוא לעצמה ולקבל תמיכה מקצועית ראויה.
בעלת מקצוע אמורה להבין בדיקות מעבדה כדי להבין על לקוחותיה דבר, גם כשלא רוצים לספר לה.
3. עוסקת אחראית ומקצועית צריכה להכיר סוגיות רגשיות. בפנקס הכתובות שלה אמורים להופיע יועצים ממגוון סוגים,
כולל כאלה העוסקים ברפואת הנפש.
4. עוסקת שמתימרת לתת טיפול ברפואה משלימה, אמורה לאחוז בתואר שלם ומכוון לתקופת ההריון והלידה.
לא ראוי לסמוך על הכשרות חובבניות שמתימרות לתת מבט עומק, אך ממספר שעות הלימוד, טיפול בנוכחות השגחה
ותוארו של המשגיח - אם ישנו - אפשר להבין כי מעבר לנייר אין שום אחריות וגב ראוי.
והנייר, הן סובל כל דבר.
אני קוראת לשינוי. שינוי שיוביל לעליה והטמעת המקצוענות של מקצועות הלידה.
מסלול התחלתי תלת-שנתי, בתוכו משולבת האפשרות למקצוע ברפואה המשלימה, מסלול המצריך השקעה של זמן וכסף.
הכשרה מקיפה שנותנת אפשרות, בדיוק כמו בכל מקצוע אחר, להתמחות נוספת על רקע בסיסי רציני.
אני קוראת ליישר קו לגבי הנושאים שצריכים להיות חובה או רשות - בדיוק כמו בכל מקצוע,
בפרט במקצועות העוסקים בדיני נפשות.
מודעת, לצערי העצום, למגבלות -
בעלי בתי הספר צריכים להרוויח.
אנשים מחפשים דרך קצרה וקלה לאחוז במקצוע הניתן ליישום.
אין חוק, לפיכך הכל לגיטימי והכל קביל.
ובכל זאת, אני קוראת ממקומי - כאחת המלמדות במסגרות הקיימות - להרים את הרף.
לא לפחד מהסדרה והתמקצעות.
לא לפחד מהגדרה ובהירות באשר מותר ואסור, עשי ואל תעשי.
אני חושבת שגם לדור המדבר ראוי להציב מינימום שעות לימוד, על-מנת להסמיך ולהכיר.
מספר אלה שעבדו בטרם נוסדה ההכשרה הוא פחות מאצבעות יד אחת, וחלקן הגיעו מהסמכות בחוץ.
הגיעה העת שניקח אנו את עצמנו ברצינות.
לו יהי.
יום שני, 30.5.11 כ"ו אייר התשע"א
דולות ומדריכות יקרות מאד,
כתבת השבוע שעבר ("חזון - עבודת צוות") היתה אחת מאלה שזכו להרבה תגובות.
בחרתי להביא חלק אליכן, כמראה המשקפת את הלך הרוח בשטח ואת הצורך המתבהר והולך.
תודה לכל מי שהגיבה, בין אם באישור לפרסם ובין אם בלעדיו.
מציעה להעלות מחשבות לגבי אופן בניית מערך עבודה של יותר מעוסקת אחת
ואחר כך להביא אותו לפרסום כשירות לכולנו.
"גילי יקרה,
אני מסכימה איתך בפה מלא. זה כבר מספר לידות שאני עובדת בצוות עם דולה וזה באמת הרבה יותר כיף ואפקטיבי. אנחנו לומדות אחת מהשניה ותורמות אנרגיה שיתופית טובה עם היולדת. אנחנו נפגשות עם היולדת כבר בקורס ההכנה ללידה. טוב שהעלית את זה בבלוג. ישר כוח.
חנה לדוין".
≈ ≈ ≈
"שותפה לחזון, רעיון מעולה.
אולי קצת מסובך לביצוע, איך לבחור את החברות לצוות?
הענין הכספי באמת מהווה סוגיה אבל מנגד עומדים השלווה והביטחון שאנחנו לא לבד, ויודעות פחות או יותר
לכמה זמן יוצאות מהבית. נראה לי שאין לזה מחיר... בנוסף, נראה לי שבמצב כזה ניתן ללוות יותר לידות,
יש פחות מתח ואין בעיה של גיבוי. אני בעד!
רשל טוהר".
≈ ≈ ≈
"גילי, אני גאה בך על הצפת הרעיון והעלתו לסדר היום הדולתי!
אני בהזדהות מוחלטת עם מילותיך, אך לצערי כי רב אני נתקלת הרבה בחוסר פירגון מצד חברותי למקצוע,
חוסר פירגון עד השתלחות זו בזו על-מנת להשיג לקוחות.
אני מצרה על כך, כי בתפיסת העולם שלי השפע מצוי שם לכולם!
הרעיון שלך נשמע מדהים ואני בשניה הייתי מרימה את הכפפה, אך נראה לי שאת ואני שייכות לזן שונה,
זן שמפרגן ומאמין שיש שפע והוא לכולם, שאפשר להפיק הרבה יותר מעבודה משותפת.
חבל שאת בירושלים ואני ברעננה.
קשה לי לחשוב שלעולם ותמיד אשאר יוצאת דופן בחשיבה זו. בחלקיק שניה הצטרפתי אליך לרעיון.
הוא נכון והגיוני, אבל לצערי אני לא מצליחה לראות אותו קורם עור וגידים, לא מוצאת שותפה מאזורי...
מחזקת אותך בעשיה הברוכה!!!
איילת שחר".
≈ ≈ ≈
"אמר רבי יצחק:
אם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמן;
'לא יגעתי ומצאתי' - אל תאמן;
'יגעתי ומצאתי' - תאמן"
(בבלי, מגילה ו').
בברכת שבוע טוב
גילי
יום שני, 23.5.11 י"ט אייר התשע"א
חזון - עבודת צוות.
שמעתי את ידידתי טובה קרני, מיילדת בית, מדברת על עבודת מיילדות בצוות.
היא וידידתי השניה עפרית פק, גם היא מיילדת בית, מאמינות שצריך יותר מאדם אחד לכל יולדת או אשה הרה
כנותן שירות.
הקשבתי להן והנהנתי.
לשים את היולדת במרכז ולתת לה בכל רגע נתון את המיטב...
איזהו האדם הבודד שיוכל לעמוד במשך שעות ארוכות ולעבוד ולהישאר במיטבו?
להיות חד אבחנה, קשוב, בעל כוח פיזי, מרוכז.
אני זוכרת לידות ארוכות, 24 שעות ויותר. אני זוכרת ניקורים על כסא לא נוח,
מיסוך חושי אחרי שעות רבות, שרק פרצי אדרנלין מניסים אותו.
שואלת את עצמי ואתכן, חברותי למקצוע, האם באמת זה צריך להיות כך?
מאיזו סיבה איננו עובדות בצוותים? במשמרות? מחליפות בינינו ועובדות יחד לטובת המטרה?
האם כסף עוצר בעדנו? אני מניחה שגם.
האם אגו? אני מניחה שגם.
דומני שהגיעה העת להתחיל בדרך אחרת.
צוותים של שתיים או שלוש, שיכירו את היולדת ומלוויה מבית, יציגו עצמן כגוף אחד.
יכירו את מקבלי השירות מראש,
יעבירו קורס הכנה ללידה, הכנה להנקה,
ויעניקו שירות כולל תמיכה אחרי הלידה תוך חלוקת הנטל.
משמרות שלא יארכו יותר מ-10 שעות, במקרה של הזנקה בעת פעילות אחרת תגיע מישהי מהצוות
כך שתמיד תהיה אחת פנויה לשירות.
נדמה לי שעבודה בבודדת מקשה על כולנו, ובסופו של יום חובטת בכל המערכות
ומחבלת ביכולת להתמיד בעבודה לאורך שנים.
עבודה לבד שוחקת ומוציאה מהמגרש כוחות מצוינים.
היא פוגמת באיכות השירות שיכול היה להינתן, ומעודדת בדלנות אישית.
בדלנות כזו אינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלנו כבעלות מקצוע.
נשות מקצוע נדרשות לסטנדרטים גבוהים ואחידות בסיסית, אלה אמורים לשרת בניית סטטוס והכרה ציבורית.
בברכת מחשבה שיוצרת מציאות,
גילי
יום שני, 16.5.11 י"ב אייר התשע"א
זה מתחיל מהריון טעון חרדות.
אמירה מאד מעומעמת מלידה קודמת, שמלווה את האשה ההרה לאורך כל הדרך.
רופאה מבוהלת מזכירה את נושא המשקל מעת לעת כאבן בוחן:
תלוי מה תהיה הערכת המשקל בשבוע 38, נראה ונחליט.
מתכון מצוין ללחץ לאורך כל הדרך והיצמדות להערכות משקל, לצורך וגם שלא.
היא אומרת לי, אני צריכה לדעת. אני צריכה לשלוט.
אני חושבת, איך אפשר? רב הנסתר על הגלוי.
אנחנו עושות דרך של היכרות.
אני לומדת לדבר אליה למקומות הקשובים, המעונינים.
לא, לא כל מה שאני רואה מענין אותה. לא כל מה שאני חושבת.
ילדה. לא היתה כליאת כתפיים. גם לא קושי בחילוץ. רק כאב גדול ומפתיע. לידה.
עכשיו אחרי.
הנקה.
קושי מסוים שמערב
תינוק עירני במיוחד שמייצר צרכים כראוי, ישן כראוי, ער כמצופה מבני גילו ובכל זאת -
לא עולה במשקל לפי שום גרף.
יועצת הנקה בכירה עוקבת. רופאה אינה מתרגשת. אבל האם בכי רע.
מה יהיה, היא שואלת.
אמרתי, אולי הגיעה העת להניח.
שאלה - ומה לעשות?
שאלה טובה.
איך עונים למישהי שבאמת ובתמים לא חשה את אופציית האי-עשיה כאפשרות?
איך עונים מתוך אמונה עמוקה שאכן היא שונה ממני ומשהו במשוואה שלה אינו מסתדר?
לתמוך בה בהקשר של חייה, לא של חיי.
אמרתי - את עושה די. עירבת מומחיות. תני לזמן מקום.
אני מרגישה אשמה, היא עונה לי. אולי אני מזיקה לילדי? ואחר כך, אם יהיה מאוחר מדי?
אני מבינה אותך, עניתי. אין לי מענה לרגשות המענים אותך.
יכולה לחשוב על כל מיני פשרות אבל השאלה החשובה היא - מה יניח את דעתך.
רק מה שיניח את דעתך, בנוי מהרגשות והרצונות שלך, יוכל לסכון בשבילך.
היו דמעות. תסכול. כעס. עברנו יחד כמה שבועות.
ידי על הדופק, כל העת. לא פותרת דבר, רק מחזיקה את מילותיה מתוך הקשבה, למצוא שם מענה.
מה מחר? אינני יודעת. אנחנו היום.
דעתי המקצועית מונחת בצד.
זו מהפעמים שאני מביאה רק את היכולות האנושיות ששכללתי. להקשיב. לקבל. להקיף ולהחזיק.
כל עוד יהיה בזה צורך.
אני לומדת שוב ושוב את משמעותה העמוקה של אי עשיה. אי דיבור. אי דעה.
אי כמו אין. אי כמו מפלט, קרקע של בטחון בינות לקרעי הסערה.
ברכה והצלחה על ראש כולנו.
גילי
יום שישי, 6.5.11 ב' אייר התשע"א
תרבות של משפחה, הריון, לידה.
כל מה שניסו הנאצים למחות.
כנגד כל הסיכויים.
זוועה שאין לה אח ורע.
תכנון מחושב של הכחדה.
אנו, העוסקות-שותפות בבריאת מציאות יש מאין -
מכל בחינה -
רבות בינינו מגיעות ממשפחה שלא נשארו לה שורשים עמוקים בזמן.
אמא בלי סבתא.
סבתא בלי הקשרים.
לחלקנו היו הזוועות לחם חוק, יום יום.
ביעותים, חרדות ומצוקות בלתי נגמרות כארוחת עשר, מנחה ושיר ערש.
כולנו גדלנו והתחנכנו על ברכי הזוועה.
בצל התמונות, תחת שמי הידיעה הברורה שלא לעולם חוסן ואין לדעת מה ילד יום.
לפיכך ילדנו אנחנו, עודנו.
נשים יהודיות יולדות תינוקות יהודיים, שוב ושוב.
כנגד כל הסיכויים של מי שחי בזמן המלחמה ההיא.
כנגד כל התחזיות שיכלו השמיים המשחירים אז להביא.
בתוך עמנו אנו יושבות, בתוך ביתנו אנו מגדלות.
די לנו ברקע המחריד של התיל האירופאי הרודף.
עד מתי נחיה בצל המלחמה ההיא? מי ידע.
פנינו אל היום ואל המחר,
מתוך תקווה שצאצאינו יזכרו, כתמרור אזהרה
ויחיו כדי להיטיב,
להביא אל העולם הפצוע עד לשדו
מרפא וחיות.
יום שלישי, 26.4.11 כ"ב ניסן התשע"א
אביב...
אביב - עת פריחה.
שיא התפרצות החיים, בכל עוזם ובאופן מרוכז.
אביב כביטויו של החורף, בו נאגרו הכוחות ויושבו במקומותיהם.
כפתיח לקיץ, בו יבשיל כוח הבריאה לכדי פרי.
כמנוף לסתיו, בו יתכנס היקום ליצירת האביב הבא. החדש.
יציאה ממצרים אל החופש, כל אחד ממצריו הוא, בפסח - החל באביב.
יציאה מחייבת מצב תודעתי של שינוי, עשיה, מוכנות ובשלות
בצד נמרצות ורעננות לצורך מימוש.
עונת מעבר. נקודת המפגש של סוף והתחלה.
מעבר מימים קצרים לארוכים.
מקור והתכנסות לחום ויציאה החוצה.
סוף תקופה, לקראת אחרת שתצמח ותגדל מקודמתה.
סוף פרח לקראת פרי.
נשתדל שיהיה האביב הזה לכולנו התחדשות של פריחה
לקראת הבשלת פירות מעשינו.
פסח בפתח.
אביב בשיאו. גשם ושמש מתערבבים בחגיגה של פריחה צבעונית.
אצלי בחילופי עונות מתעורר יצר שינוי. באביב זה לפתוח, להתנער, לזרוק מה שמיותר.
נקיון האביב במלוא הדרו.
מה אזרוק השנה?
עלבונות -
על מקצוע הדולה שהוצג השנה בשפל מדרגתו,
על אי ההכרה בעשיה מאומצת למען הכלל של רבות מחברותי למקצועות השונים,
חוסר פרגון מצד המערכת לאלו שמנסות כמיטב היכולת לתמוך בעשיה עבור המשפחה המתרחבת,
זלזול מצד ארגון המילדות והאשמות על לא עוול.
מה אבריק השנה?
אחוות העשיה המשותפת,
תמיכה בעת חשוכה הן בתוך הקבוצה המקצועית והן מצד עוברי אורח במגוון תפקידים,
חמדת התוצר המרהיב בדמות נשים שחשות אהובות ורצויות ותינוקות נלבבים,
אמונת המחר, שיביא בכנפיו שינוי אמיתי ונקי לטובת הכלל.
מברכת כמיטב המסורת ועוד קצת
חודש טוב
חג של שמחה, כשמחת ילדים קטנים
של יציאה מעבדות לחרות באופן הכי מידי ופשוט
של כשרות הנפש והעשיה.
גילי
יום שלישי, 29.3.11 כ"ג אדר ב' התשע"א
האינטרנט והחיים שמחוץ לו
הרבה אני חושבת איך לכתוב על הסוגיה הרגישה הזו ודווקא כאן, במימד הזה.
הגיעו דברים לידי כך שנדרשת אמירה.
לכן בכל זאת כותבת.
סוגיית האמינות של מידע ברשת, תחושת ההיכרות העמוקה והלא-מדויקת מתוכה אנו סומכים,
היא סוגיה צעירה וכבר יש לה היסטוריה קצרת-מועד של הכשלת הלקוח, האדם הסביר.
פורומים מתנהלים בלהט, ובזמן קצר יכול אדם לחשוף ולהיחשף באופן שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית עד היום.
לחשוף ולהישאר מסתיר בעת ובעונה אחת, או מוטב לאמר - למראית עין.
אנחנו סומכים על המלצות בנוגע לבעלי מקצוע, נשענים על המלצות של חברים למקלדת,
סומכים על נתונים שאדם מפרסם לגבי עצמו.
הרשת הינה מקום מצוין לאסוף מידע אבל יש לה מגבלות.
ראוי לצרוך ממנה במשורה כאשר מצליבים את הנתונים מחוצה לה.
ראוי לחדד את החושים ואת הרשות לשאול, להטיל ספק, לראיין -
ולא להיכנס ישר למחויבות טיפולית או אחרת.
המלצות על מטפלים שמגיעות מהכתוב, ללא היכרות עמוקה הן עם הממליץ והן עם מי שכתבו עליו, היא בעיתית.
אין לקחת אותה כמובן מאליו.
ברשת יכול אדם אינטליגנטי לטוות לעצמו זהות שלמה שאינה קשורה למציאות בקשרי אמינות,
כאשר להגנתו עומדים חוקי לשון הרע והוצאת דיבה, כביכול,
בעזרתם הוא יכול, למשל, לאיים על כל מי שינסה להעמיד דברים על דיוקם.
רובנו לא נהנים, בלשון המעטה, מרעיון התביעה והעיסוק בה, גם כשאנו בטוחים שהצדק עמנו.
זאת ועוד: רובנו לא מצויים בחוק, וחלקנו הנוסף תוהים שמא מה שגרם לאי ההבנה הוא אי-ידיעה ואי-היכרות עם החומר המדובר.
כך אנו משתיקים את קולות האזהרה והנורות המהבהבות בתוכנו. חבל ובעייתי, אבל כך זה עובד.
אדם המצוי ברזי מכורת האינטרנט, יכול לכתוב ככל העולה על רוחו, ואין לקורא המצוי אפשרות לבדוק אותו
שכן הכותב, בהיכרותו עם המדיה הזו וכוחה של המילה הכתובה,
יכול לשתול את עצמו בכל מקום, בכל מנועי החיפוש ואתרי מטרה.
אני מזמינה את כולכם להפוך את חיפוש המידע ברשת לחלק ממסע המחקר,
בבואכם לבחור לעצמכם מטפל, מורה או מנהיג מכל סוג שהוא.
מציעה לגלוש גם באתרים במקומות אחרים, בשפות זרות, כדי לבדוק עד כמה הדברים אכן מבוססים על מידע רלוונטי ואותנטי.
מוסיפה ומחזקת את הצורך לדבר עם האדם שהמליצו עליו ולבדוק האם גם עבורכם הוא מתאים.
לחפש מידע גם מכאלה שלא היו מרוצים, כדי להבין מדוע.
ממליצה לסמוך בעיקר על קולכם הפנימי ולא להסות אותו, שכן המחיר...
ובכן, המחיר עלול להיות כזה ששום דבר לא ישיב דברים לקדמותם ומעוות לא יוכל לתקון.
בלב כבד
גילי
יום שלישי, 22.3.11 ט"ז אדר ב' התשע"א
אחותי העובדת הסוציאלית
לא, אין לי אחות בכלל
אבל יש לי מכרות, חברות וקולגות עובדות סוציאליות.
אני מכירה עובדות לאורך שנים. לעתים עובדת יחד. לעתים משקיפה מהצד.
יודעת שהמילים "עבודת קודש" נהיו כבר מזמן למילים ריקות, חסרות ההוד המקורי והמיצוי המזוכך
אז הנה הזדמנות מצוינת וראויה להחזיר עטרה ליושנה.
עבודתם של העובדים הסוציאלים היא עבודת קודש.
מדוע? בשל הפרט השולי שהם עוסקים ישירות בדיני נפשות.
איך כתבה חברה שהיא גם בעוונותיה עובדת סוציאלית -
"הניתוק הזה מהעבודה מעורר חרדה גם כן. התחושה של לעזוב הכל וללכת משולה בעיני לנטישה.
נטישה של פונה, חולה במחלה מסכנת חיים, שנמצאת בסכנת פינוי מדירתה עם בנה בן השלוש.
נטישה של שלושה תינוקות שמטופלים על-ידי אם חולת נפש ואב חולה סרטן.
הדברים האלו נשמעים מן הסתם הזויים, לא יכול להיות שכל כך הרבה דברים נמצאים יחד,
במשפט אחד, במשפחה אחת. פוווו... הם נמצאים".
אין ברירה.
זהו מאבק הכרחי על איכות ההמשך, על עצם קיום המשך הפעילות הסוציאלית.
מזכיר לי נשים בקליניקה שמספרות כי אינן יכולות לטפל בעצמן.
יש להן ילד כזה וילד כזה וחובות כאלה ובעל כזה ו... ו...
על כך נאמר, אם שורשי העץ ירקיבו לא יהיה קיום לשאר חלקיו.
לאורך זמן תקרה נטישה - וסביר להניח עצומה - משביתה זו, כי לא יהיה קיום רציני לאנשי הרווחה.
זהו.
זו התשובה.
אתם, העובדים הסוציאלים, אינכם אחראים לנסיבות שהביאו את מה שתארה חברתי בהודעתה.
זה או שתהיו לסייע או שלא, אינכם יכולים למנוע את אי הצדק בעולם.
כדי לסייע עליכם להיות במצב קיומי מאפשר - לא הישרדותי!
כאמור במקורותינו - חייך וחיי חברך, חייך קודמים.
ולא בכדי. עם כל הצער והכאב והקושי.
האדמה רועדת.
שוב ושוב.
כור אטומי מאיים.
אימה סמיכה מזדחלת.
מול מה אנו עומדים?
תינוקות נולדים. בכל מצב תינוקות נולדים. החיים חזקים מהכל.
תינוקות בעלי פוטנציאל להפוך את העולם למקום טוב יותר, רע יותר, ואולי להחריב ואולי לשקם.
בחירה.
ללדת.
בכל מחיר.
בכל דרך.
להפוך להורה. להפוך לאם. להטביל את הנשיות בטקס המקובל ביותר - לידה.
הילדים, בתחילה עם כריכים לגן, בדרך למוסדות החינוך, בדרכם לבנות חיי בוגרים עצמאיים
קוסמים לנו, מגדירים אותנו.
שמא אנחנו עושות מהלידה וההורות קרדום לחפור בו?
אולי אנחנו, המאדירות ומקדשות את הממסד הנשי היולד,
חופרות שוחות מלאות סחי מסריח ומרקיב שמתוכו אין מוצא אלא בדרך אחת - להרות וללדת.
בשוחות האלה שוהות חברותינו שאינן מצליחות / אינן יכולות / אינן רוצות לעבור את טקס הטבילה הזה.
בשוחות הללו נרקמות הזיות הגברים השולטים במבוך וקובעים את חוקיו - עדיין.
כל מקום שהופך פולחן, מסוכן בעיני. מקום שמקבל כוח לא לו.
האדמה רועדת ומעלה תהיות באשר למחר, לממשות ההווה ולהיות האמת משהו מעבר למה שקורה ברגע הזה.
מבזקון: יום ראשון, 13.3.11 ח' אדר ב' התשע"א
כאשה
כאם
כאדם
אני עומדת המומה, מבועתת
נוכח אירועי סוף השבוע האחרון.
מחד, ידו הבלתי-נתפסת של הטבע, זו שבקצה אחד מספקת שפע קיומי
ובקצה השני במחי רעד נזעם של קליפת הכדור מחריבה מאות אלפי נתיבי חיים -
זו שאין לנו שליטה עליה.
מאידך, היד האנושית. בני בליעל ומצפון שאוטמים חושים, נכנסים לבית ומהרגים בכל שידם משגת.
מתוך בחירה, בני אדם. נוטפי שנאה ומשטמה.
גם זו שאין לנו שליטה עליה.
בעיתות כאלה התקווה דועכת, נהיית קטנה וחיוורת.
מי יתן ונדע לגדול מעל ומתוך האסונות.
שנזכור להמשיך ולחיות מתוך אמונה עמוקה שיש בשביל מה. בשביל מי.
שנדע להעלות שמחה ואהבה, רוך וחברות.
שנשכיל להיטיב במקום להרע, להרחיב במקום לצמצם.
בבקשה לשבוע רגוע
ללא בשורות איוב
גילי
יום שלישי, 8.3.11 ב' אדר ב' התשע"א
"... אתה מרגיש בטוב והטוב מקיף אותך
הוא כבר מסביב, על כתפיו הוא מרכיב אותך
אם תהיה סבלני, הוא עוד יחבק אותך
בסופו של דבר הוא חייב לנשק לך.
אתה יודע איך דברים כאלה קורים".
מילותיו של נתן זך.
עלבון הוא תחושה עם נפח.
משהו שתופס פיקוד. ממלא את החלל. נותן תחושה של קיום.
יש בו אפשרות להתפתח לכעס, האשמה, עד מלחמת חורמה מול גורם חיצוני.
אני נתקלת בזה.
אחת הדילמות המקצועיות היא בהקשר של תחושות סובייקטיביות.
במקום בו נדחקו רגשות קשים מתחת למעטה של צורת התנהגות, אין הרבה מקום לתהליך.
אבל הרי יש בטיפול אפשרות לקרוא תיגר על המחשכים, להציף באור,
לחשוף באופן כזה או אחר אפשרויות אחרות. לפעמים.
זוג לאחר נסיונות קשים של הפריות, הפלות ולידה אחת שנסתיימה בתינוקת חיה אבל לידה קשה וטראומטית
עמדו לפני לידה נוספת וביקשו סדרת שיחות הכנה ותמיכה לשינוי המתקרב.
טעות מספר אחת -
ביני ובין האשה סוכמו תנאי עבודה בכתב. מסתבר שהגבר לא היה שותף לתהליך בשום שלב.
טעות מספר שתים -
לאור תיאור מצב כללי, החלטתי לחרוג ממנהגי ולפתוח את גבולותי לנוחותם.
הגמשתי את המחיר, הסכמתי לגבייה של סכום כולל ולא לפי שעה כמנהגי,
והוספתי לקראתם אפשרות להפגש לפחות פעם אחת בביתם.
טעות מספר שלוש -
לא הקשבתי לחושי.
הגבר גילה התנגדות, זז באי נוחות, הדליק טלויזיה, הפנה אותי ואת אשתו "דברו ביניכן, בטח יש לכן דברים לדבר עליהם",
לא שיתף פעולה אלא בעל כורחו. אמרתי לעצמי 'קשה לו, היא אמרה שיש לו קשיי קשב וריכוז' -
ניסיתי למשוך את השיחה לשם ולשאול איך הוא מסתדר בישיבות ארוכות בעבודה וכו', תשובתו היתה מתחמקת.
למרות כל זה בסיום המפגש הוא אמר "היה טוב, העובדה שכל השרירים שלי תפוסים מעידה שהתרכזתי, שהיה לי מענין".
נשמתי לרווחה, אך לא מלאה. ידעתי שיש כאן מוקש.
טעות מספר ארבע -
לא עצרתי בזמן.
בסיום המפגש היא שילמה את הסכום המסוכם מראש. נדברנו לקבוע מועד לפגישה נוספת, בביתי.
נתתי לזמן לחלוף, לא דחקתי בה.
טעות מספר חמש -
ניהלתי את ההתקשרות ברובה בכתב, ואפשרתי לה להוביל את המהלך.
שלחתי לה מיילים. היא ענתה באופן לא ברור. דיווחה על חוסר פנאי.
בסופו של דבר שאלתי שאלה ישירה והתשובה היתה -
"ראשית אני רוצה להגיד תודה על ההבנה, לא היה לי פשוט להגיד את מה שרציתי להגיד,
חששתי שתפרשי לא נכון את כל מה שהיה שם ורציתי להסביר למה עלו בו-בנו תחושות קשות עקב המפגש.
אני מאד שמחה שאת כל כך מכילה ומבינה מאיפה זה בא.
כנראה הטעות היתה שלנו, שלא עצרנו אותך בזמן אלא נתנו לזה להיגרר ואז כבר לא יכולנו לחזור ולהתרכז בעיקר
אלא היינו עסוקים כל אחד מאיתנו במיגננות שלנו. ו - כן, אני בת זוגו ויודעת כבר לקרוא אותו
וזורמת איתו בדרכו שכנראה מתאימה גם לי. לגבי 'מה עושים', אני חושבת שיש לנו את הכלים להתמודד,
זו לא הלידה הראשונה אחרי הטראומה, כבר עברנו לידה טובה (לפחות מהבחינה שיצאנו בידיים מלאות)
ואני בטוחה ויודעת שגם הפעם נעבור את הלידה בשלום ונצמח ממנה.
כמו שכבר כתבתי לך, היה לי מאד טוב ומלמד במפגש שעשינו אך לא נקיים עוד מפגשים כמו שסיכמנו.
מכיון שכך, אני משאירה בידיך את הבחירה כמה את חושבת שעלי לשלם עבור המפגש
שהיה בעצם רק מפגש אחד מתוך כמה.
איני רוצה שתצאי בהרגשה לא נוחה, וברור לי שאינך מרגישה בנוח על כך ששילמנו את מלוא הסכום מראש,
לכן ההחלטה בידיך. ברור לי שאת תעריכי בהגינות מה החלק היחסי שתחזירי לנו מתוך הסכום ששולם".
עניתי לה.
"באופן יחסי, מחירו של מפגש אחד גבוה מסידרה. ככה זה.
אני אחשוב בדבר, מניחה שאחזיר לכם משהו כמו שליש. האם המחאה תהיה בסדר?
אם כן שלחי לי כתובת מדויקת, מיקוד וכו', ואשלח בהקדם. שישאר מאחורינו.
אני מאמינה כמוך שהכל יעבור בשלום ושיהיה טוב. רק אלוהים יודע מה הסיבה שהוא מפגיש אנשים באופן מסוים,
עם הרבה כוונות ל- X ויוצא Y. הלואי ונזכה להבין בהקדם ומתוך שמחה וקלות".
התגובה לא אחרה לבוא.
"תודה על ההבנה, המחאה זה בסדר גמור".
שלחתי המחאה לכתובת המצורפת מתוך תחושה לא נוחה שלא ידעתי להסביר.
פטרתי את עצמי בטיעון שתמיד כשדברים נקטעים באמצע צמיחתם, נשאר טעם לא נעים עד שהענין מתברר.
אבל לא ציפיתי לסוג ההתנהלות שהתפתח בעיקבות המערכת הזו.
הם באו בדרישות להחזר גבוה יותר. דבריהם לוו בטענות סמויות וישירות על רמאות מולם.
ביקשו לדעת על איזה חוק אני מבססת את ההחזר הזה, ואף איימו בתביעה ובהכפשת שמי.
רוב ההתנהלות המשיכה מולה ובכתוב עד לטלפון ממנו.
בסופו של דבר בחרתי להשיב את כל הסכום.
כשאנשים נעשים בוטים מתוך מניעים לכאורה כספיים, כשהדבר נוגע בעבודתי,
אני נוטה לוותר על הכסף שמאותה רגע נגוע בעיני.
אני מניחה שאין בזה צדק מוחלט, אך בהערכתי את מאזן כוחותי אני מעדיפה לשמור עליהם בקפידה.
הרגשתי שמישהו פרץ ברגל גסה אל המקדש שלי, בו רגשותיהם של בני אדם מונחים גלויים וחשופים
וההתנהלות חייבת להיות מאד זהירה ומחושבת.
הזכרתי לעצמי שוב ושוב כי בני אדם מכילים בתוכם רבדים לא מדוברים, כאלה ששייכים למחוזות אחרים,
ומתוך הצפה רגשית בנסיבות שונות לוקחים איתם את כל מי שסביבם למערכת עכורה בתוכה הם מצויים באותה עת.
נזפתי בעצמי על כי לא נזהרתי, לא שמרתי על גבולות הבטחון שלי.
מצד שני אני יודעת גם היום, כי במקרים מסוימים אעשה זאת שוב. כלומר, אגמיש את החוק, אפתח פתח בגבול.
אינני יודעת מה יצא בסופו של ענין מכל המפגש הזה. רגש קשה היום, הוא לימוד חשוב ומשמעותי מחר.
הילדה הקטנה שבתוכי הורידה ראשה בעלבון, בעצב. נבהלה מהרגשות ומהמילים הקשות שהוטחו בה.
המאמינה שבתוכי פנתה אל מנהל העולם בשאלה על מהות, ומה בעצם ועל מה באמת היה הרעש.
התשובה מבחינתי באה קטנה ופשוטה - מודעות לעצמך, גבולות, פשטות.
בכל מקום שדברים לובשים סרבול והתדינות ממושכת שלא לצורך, משכי רגלך.
כל הדרך עמד לצדי הישן לצידי. החזיק בידי, העיר הערותיו, האיר את מה שלא השכלתי לראות ואולי לא יכולתי.
הוא סימן אותם מראש ורטן נוכח ההסכם המשונה לפי הגדרתו.
"מדוע הם ראויים לכך? איך הם בדיוק הרוויחו את זה?", היו השאלות הבסיסיות.
"את מוערכת בעיני. פועלך עמוק ולא מוותר. את לא יכולה לקחת על עצמך את השריטות של אנשים אחרים.
אף אחד לא אוהב להכיר בעובדה שגם מבין מכריו ישנם כל הסוגים. העובדות מדברות בעד עצמן.
האם עשית משהו רע לאנשים האלה? האם לקחת ללא הצהרה ברורה מראש? האם שברת משהו מההסכם הבסיסי ביניכם?
האמנם פירושה של עסקת חבילה אינו ברור וידוע?
אני חושב שאת האינטימיות כדאי להשאיר למקומות בהם היא רלוונטית, ובמקומות אחרים להפעיל סוג אחר של חוקיות".
אני מסכימה איתו.
לצערי.
לרווחתי.
גילי
יום שלישי, 22.2.11 ח"י אדר א' התשע"א
נשים יקרות, בואו נדבר על זה - עודף משקל.
האם יש ומה עלינו לעשות למען עצמנו במסגרת חיי השיגרה.
המילים 'עודף משקל' ו'השמנה' מהלכות עלינו קסם שחור. יש להן מילים אחיות, למשל: אימה, חרדה קיומית, צער עמוס, כאב מתמשך, סבל כבד, פרידה ממה וממי שהיינו, קטיעה, כעס, הפסד, איום בלי גבול... בכל זאת, רבות וטובות מאיתנו מעדיפות לא לדון באפשרויות העשיה כדי לא לגעת. לא להזיז את הסיכוי לרעתנו. בחזקת 'לא נעשה לא נזיק'.
אז זהו, מסתבר ש"גורמים הקשורים באורח חיים, כדוגמת שמירה על משקל תקין, הנקה, הגבלת צריכת משקאות אלכוהוליים, ממלאים תפקיד משמעותי בהורדת הסיכון לחלות בסרטן השד". הדו"ח המעודכן התפרסם על-ידי המכון האמריקני לחקר הסרטן/הקרן העולמית לחקר הסרטן (American Institute for Cancer Research/World Cancer Research Fund-AICR/WCRF). הוא מהווה עדכון ואישור נוסף למסקנות הדו"ח משנת 2007, שנחשב לניתוח המדעי המקיף ביותר על מניעת סרטן.
לטענת החוקרים, 38% מכלל מקרי התחלואה בסרטן השד ניתנים למניעה על-ידי פעילות גופנית ותזונה מתאימה. לפיכך, המלצות הנובעות ממחקר זה: לשמור על משקל הגוף הנמוך ביותר בטווח התקין, לאור העובדה שקיים קשר בין שומן גוף עודף וסרטן - הסיכון ללקות במחלה גבוה יותר אצל בעלות משקל עודף ממוצע, ופי 2 אצל בעלות עודף משקל קיצוני. כמו כן, ישנם גורמים נוספים כגון צריכת משקאות אלכוהוליים על בסיס יומי (יותר ממשקה אחד ביום), עישון ועוד.
לבצע פעילות גופנית כחלק מחיי היומיום - במקרה של עודף משקל חשוב במיוחד לבצע פעילות גופנית גם אם לא חל שינוי במשקל הגוף. חשוב לדעת שביצוע פעילות גופנית ממוצעת לא תורמת באופן ממשי להפחתת משקל, ויש צורך לבנות תפריט המוגבל קלורית על-ידי איש מקצוע. עודף משקל לא 'מפריע' לבנות כושר גופני טוב, וישנם לא מעט אנשים בעלי עודף משקל המשתתפים אף בתחרויות טריאתלון, מרתון, רכיבה על אופניים. במקרה זה, סביר מאד להניח שמצבם הבריאותי טוב יותר מאחרים רזים יותר, אך בעלי כושר גופני לקוי.
סרטן השד, זו דוגמא נוספת - אחת מני רבות - הנוגעות באורך ובעיקר באיכות חיינו. עוד אפשר להתיחס לבריחת סידן אפרופו חוסר פעילות גופנית, יתר לחץ דם, סוכרת מסוג 2 ועוד 'רבות וטובות'.
מה משמען של המלצות אלה על חיינו, אלה שהכרנו עד כה?
החיים האהובים, בהם יש מקום גדול לעשיה ממורכזת שמטרותיה ממוקדות בדימוי, בכסף, בהתקדמות - איך נעשה את ההסבה לחיים למען הנאת הרגע, למען הטוב הפנימי - למען העכשיו וההווה, אבל מתוך עתיד פשוט?
איך נעבור אנחנו, אלה שלא מעונינות בניו אייג'יות מחד ולא רוצות מאידך להמיר התמכרות בהתמכרות - אך רוצות בריאות מתוך הנאה ולא איום, רוצות להתרוצץ במרחבי החיים עם חיוך ואור בעיניים בלי לחרוש את הדרך בעבודה קשה של איסורי הנאה ויזע גוף שלא לשמה... אני מחפשת דרך להביא בריאות נשים לא בתור עונש, לא מתוך פחד, להגיש את האפשרויות באופן שיעשה אותן חלק מהחיים, כמו שדברים אחרים הם חלק מחיינו.
אצל רוב הנשים שאני פוגשת, מי שמשחק את התפקיד הראשי בצורך לרזות ולהיכנס לכושר הם רגשות לא ידידותיים. אי אהבה לגוף, אי אהבת עצמי, הענשה, הגבלה כדי לזכות בעצמי - ואלה הם בבחינת ברירת מחדל עגומה ולא רצויה. אני שואלת נשים - לו היתה פיית חלומות מבטיחה לממש, מה הייתן מבקשות כדי לאכול מותאם לעצמכן? מה הייתן מבקשות כדי שפעילות גופנית תחווה כחלק מהיומיום, מהאוטומט?
חלקכן עונות - זמן, כסף. האמנם?
היתה מי שענתה לי כך: "באוכל, למי שמכור, הקושי גדול אפילו יותר, כי בניגוד לסיגריות שאפשר פשוט לא להכניס הביתה ולהתרחק מהן, אוכל נוכח בחיים שלנו כל הזמן. עבור מי שמכור - ובעצם כולנו 'מכורים לאוכל', כי בלעדיו נמות - הגבלת הצריכה שלו היא ייסורים". ההקשר הזה מעלה צורך מיידי במציאת פרשנות חלופית ואמיתית לא פחות, משום שמה שלא אמיתי לא יחזיק מים. שכל לא עושה את העבודה לאורך זמן, מסתבר.
הצעה לפרשנות אחרת:
במסגרת ההצעות לשינוי תפיסה, העלתה אשה את המשפט הזה: "בשבילי רק הכי טוב, ומה שהוא לא בדיוק זה - לא, תודה. אחכה לדבר האמיתי", והוסיפה: "חסך לי הרבה כסף העניין הזה. משתדלת שגם קלוריות". אני מהרהרת בפרשנות שלנו לגבי מזון והזנה, מהי פעילות עם הגוף, לאן היא מוגבלת ומדוע, ועולה לי ציטוט אהוב מהנסיך הקטן: "אני לעצמי - אמר הנסיך הקטן בלבו - אילו היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות, הייתי הולך לי בנחת אל המעין...".
אני נהנית לשחק ברעיון שאפשר לבחור מחדש, שאפשר להניע את הרצון מתוך אהבה עצמית. נשים מספרות כי לידה, יחסי מין עם איש אהוב, הנקה - משנים את הקשר שלהן לעצמן, לגוף שהן דרות בתוכו. מתחברות לרעיון שהן משהו הרבה יותר טוב, יעיל, עניני מששיערו אי פעם. שאינן קישוט. יש להן צרכים מוצדקים על-מנת למלא את מאגרי המכלול שהן.
בברכת מחשבות שהופכות למעשה
גילי
יום שלישי, 8.2.11 ד' אדר א' התשע"א
אוכל, גבירותי ורבותי. אוכל.
במסגרת עיסוקי המקצועי אני נוגעת הרבה בסוגיית התזונה.
תזונה לאשה ההרה, תזונת האם המניקה וכמובן הנקה - תזונת התינוק.
מה לא נאמר כבר על אוכל? שהוא הרבה מעבר לתזונה פיזית, שיש בו הרגל וביטוי לתרבות,
שהוא מסמל מעמד, אנינות וגם צדקנות ודרך ענישה, ביטוי מחאה או שמחה או ריתחה.
המזון שאנו אוכלים מייצג את מי שאנחנו באותו רגע, את מי שאנחנו רוצים להיות. מייצג את האג'נדה שלנו ביחס לעולם.
כן מוצרי חלב - לא מוצרי חלב, אורגני או לא, בשר או צמחוני, תוספי תזונה או רק מקורות טבעיים,
הנקה מלאה? חלקית? בכלל לא? עד איזה גיל? כמה להתאמץ? לצאת לעבודה ולשאוב - או לוותר?
אני מוצאת את השיח על מזון כאחד מאלה שמצריכים באופן יוצא דופן עושר של ידע, מחשבה רבה, הקשבה וזהירות. ידע על שום מה? על-מנת לדעת להביא מידע מהימן ומגוון. על-מנת להבין שאכן אין כמעט אמיתות מוחלטות,
ושהמלצות אמורות להשתנות בהתאם למצב הכללי של האדם.
ידיעה שיש גורמים רבים הכלולים בהחלטה מה לאכול ולהכניס אל הגוף, ולדעת לאלתר ולהתנהל איתם וביניהם. מחשבה - כדי לחבר את האמור לעיל לשיחה פורה. הקשבה - כדי לקבל מהאדם את המענה הטמון בין המילים שלו וגם את שורש השיחה,
לאן לחבר את המילים כך שאפשר יהיה להשתמש בהן בחיוב. זהירות בכבודו של זולתי. זהירות מול רגשותיו ומארג אמונותיו.
האם אנחנו, העוסקות במקצועות סביב הלידה, יועצות תזונה?
לא, אבל כן.
בהערות ובהארות אנחנו תורמות לעיצוב ההשקפה וההסתכלות של הבאים איתנו במגע.
אנחנו מתחככות בבני אדם בעת בה הם עוברים בצמתים חשובים,
בזמן שבו אמות הסיפים לעתים מזדעזעות וסדרים מתהפכים.
יהא נא שולחננו ערוך ומצויד במגוון הראוי לעתות כאלה
ותבוא הברכה על כולנו.
קבוצת הכנה ללידה מגדלת חיים עצמאיים.
כגוף, כקבוצה, מתנהלים בה יחסים שנקבעים מהמפגש הראשון.
אנו המדריכות, נזקקות להרבה כישורים. ביניהם - הדרכה, יזמות, אינטואיציה, יכולת התנצלות, וירטואוזיה ועוד רבים וטובים.
מקצוע עם מעט תהילה ואחריות ארוכת טווח ורבת היבטים.
מי היא המדריכה ומה עליה לדעת? מדריכת הכנה ללידה היא מדריך להקדמה ללא נודע.
מתפקידנו לטעת ולחזק את האמון של הורים צעירים במי שהם וביכולתם הנפשית והגופנית לעבור תהליך של לידה,
ולהפוך דרכו להורים.
עלינו לצייד את לקוחותינו במיטב הכלים שבידנו, על-מנת שלא לאבד את זהותם האישית נוכח נסיבות.
לא להעצים חרדות אלא להפוך לשותפים בדרך,
על-מנת להגמיש "שרירים" מתאימים להחלטה ולהתמודדות עם סיטואציות לא צפויות
מבלי שתיווצר מגננה, תלות או תחושת איום.
מדריכת הכנה ללידה אמורה להיות חוליה תומכת במעבר בין הריון להורות.
מתפקידנו לעודד את בניית המרחב לחוות תהליכים, לבקש עזרה מהסביבה,
לספוג את המידע בדרך ההתקדמות שלב אחרי שלב.
המדריכה היא מנהיגת הקבוצה שלה, זקנת השבט, החכמה והמורה.
מתוך כך עלינו לשים לב שאף אחד לא נשאר בצד ללא מענה, אף משתתף לא נהיה ללעג בקבוצה,
ולשמור על משתתפי הקבוצה גם מעצמם.
ידע הוא כלי, הוא כח. מכך, על המידע שאנו המדריכות מגישות, להיות מעודכן ומוגש בצורה ברורה ומסודרת.
מדריכה טובה מאפשרת לשאול שוב, עונה בבהירות ומוודאת שהנושאים לא נשארו לוטים בערפל.
אנחנו נהיה הרבה פעמים הטלפון הראשון אחרי הלידה או מיד עם השיבה הביתה.
לעתים קרובות אנו הופכות לכתובת בעת מצוקה.
עלינו להקפיד על מאגר אנשי מקצוע להמלצה, על-מנת שלא לחרוג מסמכויותינו מחד ומאידך להיות זמינות,
שכן בתוך הכאוס, בהיותנו מלוות של ההורים עוד משלב ההריון, הרי אנו חרוטות וזמינות לעתים יותר מכל דמות אחרת.
החלק החשוב ביותר בעבודת המדריכה להכנה ללידה הוא עידוד לקוחותיה להחליט בזמן אמת מול הנתונים שבידיהם.
פיתוח הבטחון בעצמם ובשיקול הדעת שלהם.
עלינו להבהיר שהסיטואציות בחדר לידה מגוונות ובלתי ניתנות לצפי, אין תשובה אחת שתמיד נכונה לכל מצב ולכל אשה,
והנבון ביותר הוא לעבוד ולאמן את "שריר" הגמישות והליך ההחלטה האישית.
עלינו למלא את לקוחותינו בהכרה שהם יכולים לבחור ולהחליט
מתוך היותם בני אדם אחראיים ולא רק לעצמם, מתוך היותם הורים.
עם כל האמור לעיל, עלינו לעודד שיתוף פעולה מודע עם הצוות המטפל.
בין אם מדובר בלידת בית או בלידת בית חולים, תפקידנו לא לייצר אנטגוניזם אלא לתת כלים להשגת המטרה של כולנו -
לידה בריאה ובטוחה, ומעבר להורות באופן הטבעי ביותר להם.
הזמנה לדיון: יום שני, 31.1.11 כ"ו שבט התשע"א
מצטטת:
"על כל מטפל ברפואה משלימה קיימת חובת זהירות מושגית כלפי מטופלו, ויש להניח שיוחלו לגביו החובות הקבועות
בחוק זכויות החולה תשנ"ו-1996 בדבר טיפול רפואי נאות, הפניית הנבדק לטיפול על-ידי מומחה בתחום הרלבנטי,
הסבר האפשרות למתן חוות דעת נוספת, אזהרת המטופל כי הטיפול נשוא הפניה עלול להזיק,
הסבר אודות הסיכויים והסיכונים שבטיפול, קבלת הסכמה מדעת של המטופל והחתמת הנבדק
על טופס הסכמה לטיפול חובות רישום ועריכת רשומה" (לחצו כאן למסמך).
כמה מכן, חברותי העוסקות, אכן נוהגות כך? אני תוהה.
מה החובה האנושית המוטלת עלינו כלפי האנשים שמצויים בשלב כל כך רגיש, פעיל, סוער בחייהם?
מה מתחייב מעצם הצהרתנו על עצמנו כבעלות מקצוע, כמקדמות מעמד של מטופלים ומטפלים כאחד?
האמנם מותר לנו לראות עצמנו כחטיבה נפרדת מהמקצועות הפרא-רפואיים המחויבים באמור לעיל ועוד הרבה יותר?
דומני כי החוק לא יעשה אבחנה כזו.
עיון במסמך שכתובתו מופיעה כאן, עורר בי תגובה עמוקה של צורך.
צורך בהסדרה, גם אם משמעותו הגבלה ותחימת שדה הפעילות.
בעיני אך ראוי לתחום ולהגדיר ולהצריך הכשרה מוכרת ומפוקחת לכל פונקציה מקצועית.
מי שרוצה לעסוק הן בליווי בלידה, הן בייעוץ הנקה, הן ברפואה משלימה, הן בהדרכת קבוצות -
צריכה להשתלם בכל אחד מן התחומים עד לרמה שתאפשר לה לעשות זאת.
ככל שהזמן חולף, מתבהר כי בדרך להכרה
התמקצעות היא, אכן, מילת מפתח.
גבולות - מילת מפתח נוספת.
נכון, זה כביכול יצר צעדינו
נכון, נאלץ להשלים חסכים בהשכלה
אך האם לא לכך התפללנו? ליישר קוים, להציב רף.
בני אדם מלאים את עולמי מאופק לאופק.
ריחם, חום גופם, הדי מחשבותיהם ומעשיהם. לטוב ולרע.
בפתח חדר לידה, אחרי הפעם המי יודע כמה שמיילדת לא סימפטית שאלה אותי "את אמא שלה?"
במבט יגע עניתי ששתינו יודעות שלא.
בפתח חדר לידה, אחרי עוד פעם בה הרגשתי איך אני מתרחקת ממה שאני רוצה לעשות באמת,
מעצם העובדה שאינני עומדת על זכותה של אשה לעצמה, לאמת, לזמן הקצוב רק לה, ללידתה,
שאינו נובע מאילוצי מערכת שחוקה.
אני יודעת, זה לא שלי. בכל זאת.
אבל השמים ריחפו כחולים ועמוקים, כמו שהם במיטבם בפאתי יום חורף צונן.
זכרונות לא ברורים מאין על רומנטיקה, מעשי גבורה וסוף טוב ממלאים את הלב
עם אויר מלא ניחוח כל מה שחלף דרכו עד עתה.
האדמה מדיפה ריח חזק של שורשים, של עלים מתכלים ושבים לחלקיקי חומר מזין.
הדי תנועת שילשולים באדמה, ציווחוחים דקיקים של חרקים נטולי זהות ובעלי עמדה. מעגל החיים.
אני נתקעתי ביניהם, בנקודת המגע המדויקת בה השמים מתעלסים עם קצוות האדמה
הזמן שלי עומד מלכת ומשהו בי קשוב ללא תנועה חיצונית.
משהו אוסף את הדיוק של המגע המנחם על כל כך הרבה שנות השתוקקות וכמיהה.
בברכת ימים מלאי התעוררות לעצמנו ולסובב, הגדול, הרחב
גילי
יום רביעי, 26.1.11 כ"א שבט התשע"א
הלידה הסתימה.
בית חולים. חדר לידה רגיל. לידה ראשונה.
25 שעות. ברגע אחד עז וברור יולדת הפכה לאם, 100% אם, בגלוי ובנראה.
מוצפת הורמונים ריחפה ברקיעים רחוקים, אוחזת את פרי בטנה הטרי והמקומט בידיה.
לא הקשיבה לקולות שסביבה. כאילו היא במקום אחר שלנו אין נגיעה בו. מקודש.
כולה שופעת רוך שזרם מסביבה בגלים גועשים.
ברוך אלוהי היולדות ההורמונליות.
בפתח הדלת, לא קרוב מדי למיטה, עמדנו אשת צוות ואני, ואשת הצוות מלחשת בקול רם לעברי -
"חמישה ילדים ילדתי ולא הנקתי אף אחד, שום דבר רע לא קרה להם. להפך: הם חכמים ומוצלחים.
אני לא מבינה את הנשים האלה, מתעקשות להניק.
אולי תשכנעי אותה לתת לי אותו? שתנוח, היא צריכה מנוחה עכשיו. תראי אותה, כולה פרועה ומזיעה.
שתיתן לנגב אותה, להחזיר לה צלם אנוש. הניקה? יש לה זמן להניק אחר כך, אם היא כל כך חייבת את זה..."
אה, אלי הטוב החורץ גורלות. מה אתה מצפה שאעשה?
חשבתי על האשה העובדת, השחוקה, זו שילדה חמישה ילדים ונאלצה לשוב מהר לעבודה,
נדרשה לחתוך את החיבורים שבעיני כה טבעיים ולהסב מבט. לשכנע את עצמה שהיא עושה טוב.
נשמתי עמוק ובשקט, סובבתי אליה פנים עייפות ועניתי בטון עגמומי.
דיברתי אל לבה המדמם של האם שלא יכלה לשאת מראה אם אחרת.
אולי כישלון בוער בה, אולי עלבון. אינני יודעת. הימרתי.
פניתי למקום הראשון שעלה בדעתי, נושאת בקשה אילמת שלא לפספס. הזדמנות שניה לא תהיה לי...
"את צודקת כל כך, אבל את יודעת איך זה - אחרי לידה, קריזות, הורמונים. עזבי, תני לה, מה אכפת לך?"
היא נקראה לחדר הסמוך. השקט חזר, ריחני ואינטימי.
ניגשתי ליולדת. ליטפתי את שערה. עיניה באמת ברקו, כמו במיתוסים, במשהו שנע בין אושר עילאי לנצחון שקט, לשלווה.
ניזונה מעצם היותה אם. אשה ואם.
הדמעות המוכרות עלו. הרשיתי להן. עכשיו טוב.
ישבתי בשקט בצד וחיכיתי לה.
יום שישי, 21.1.11 ט"ז שבט התשע"א
רמיסת זכויות אשה על גופה - חברה כתבה והפקידה בידי.
אני חושבת שראוי שכולנו נקרא ונפנים. זו המציאות שלנו, הגיעה העת לעשות מעשה.
תודה לך יקרה שנתת לי, שפתחת לפנינו.
♦ ♦ ♦
פתאום הוא הופיע. הרופא הבכיר שתקף אותי כשהייתי בסוף ההריון. יומיים לפני לידה.
מבט אחד שהוחלף בינינו הבהיר לי שהוא זוכר אותי. הרי דאגתי שיזכור.
ברגע הראשון הרגשתי דחף חזק לברוח משם. לברוח ומיד.
בשניה שאחר כך התכווצתי כולי. שרירי התקשחו מעצמם. נעשיתי בבת אחת מחודדת, שלופת ציפורניים.
שרק יעז להגיד משהו. שרק יעז ואתנפל עליו מיד.
ובבת אחת חזר אלי גם הכאב. הכאב שגרם לי כשבדק אותי בברוטליות ותוך צעקות כמו על-מנת להתנקם בי.
תחושת המגע הקשה של אצבעותיו הארורות בתוכי.
נזכרת שוב איך אחר כך, בדרכי הביתה, התקשיתי ללכת. כאב לי. וכמה שעות אחר כך עוד כאב.
פרט אינטימי שלא יכולתי לשתף בו אף אחד עד עכשיו.
שנה ושלושה חודשים מאז, ועדיין קשה ואני מחפשת את המילים, כותבת ומוחקת את שתי השורות האלה חמש פעמים לפחות.
בוחרת לשתף את אחיותי הלא מוכרות. נשים אנונימיות.
והמילים שהטיח בי אז חזרו וצילצלו באוזני: "את רוצה להרוג את עצמך? את תהרגי את התינוק שלך (חרדה עמוקה.
אני לקראת לידה. הלואי, הלואי שהכל יהיה בסדר. שהתינוק היקר שלי, שטרם פגשתי, רק שיהיה בריא ושלם...) טיפשה.
מי המילדת המטומטמת, חסרת האחריות, שמוכנה ליילד אותך בבית? אני אתלונן במשטרה (ד"ר, ניסיתי חלושות להגיד,
זה לחלוטין חוקי....) חסרת אחריות (אני דווקא לוקחת אחריות על הלידה שלי...)" וזה נמשך ונמשך.
בזמן האולטרסאונד, בזמן הבדיקה ואחרי.
ואני קפואה. כמו בעל חיים שנלכד מול פנסים של מכונית.
וכאשר אני לבסוף מתעשתת, מאוחר מדי, אני שומעת את עצמי אומרת לו בקול קפוא ושקט - שמפתיע אותי -
שאני לא מוכנה לשמוע יותר את הדברים האלה.
שאני לא מסכימה שידבר אלי ככה.
אוספת את התיק והחפצים בידיים רועדות שנשמעות לי אך בקושי, ובסערה יוצאת אל חדר ההמתנה,
שם יושבים בפיות פעורים מספר מאזינים ומאזינות.
אחות ניגשת אלי מיד ושואלת אם אני בסדר ומה קרה, ואני מתנערת ממנה ובורחת משם כל עוד נפשי בי.
יומיים אחר כך - לידת בית מהחלומות. בדיוק כמו שרציתי. ותינוק בריא, נפלא, אהוב.
ואחר כך מגיעים חודשים של אובססיה. אני מבררת את זכויותי בחוק. למי אני יכולה להתלונן,
איך אנסח את המכתב החריף נגד הרופא ואיך אבוא ואעמוד מולו ואגיד לו כל מה שאני חושבת עליו ועל מה שעשה
ושאני לא עוברת על זה בשתיקה.
זעם בוער, נורא מלהכיל, על ההתערבות הבוטה הזו בצדדים כה אישיים של חיי.
תחושה שחיללו את המקומות המקודשים ביותר של הנשיות שלי. של מי שאני. שפלשו לי. והזעם דוחף אותי לעשיה.
רק לא לשתוק על זה. לעמוד על זכויותי.
לבסוף מגיעה ההרגשה שקטונתי. שאני בעצם חסרת כל משקל.
וריקנות שמתפשטת ממרכז בית החזה, ולבסוף ממלאה את כולי עד קצות האצבעות וכמו נודפת ממני.
כך במשך יומיים או שלושה אחרי אותה פגישה מחודשת, כל שרירי הידיים והרגליים שלי עדיין דואבים מהכיווץ הפתאומי.
מופתעת מעוצמת התגובה, נולדת גם חשיבה מחודשת על -
האם באמת זהו סוף פסוק, האם כבר אמרתי את המילה האחרונה, האם הסיפור הזה באמת מאחורי...
תגובות: יום שני, 17.1.11 י"ב שבט התשע"א
רוצה להודות לכל מי שקורא/ת ולכל מי שמגיב/ה.
אני מקבלת את תגובתיכם.
הן חשובות לי.
לא מספיקה להגיב לכל אחת ואחד אך מילותיכן מגיעות ליעדן, מעודדות ומכווננות את המשך הכתיבה.
ראו עצמכם מוזמנים ומוזמנות להוסיף ולהגיב.
"קראתי והצטערתי. הצטערתי בגלל האם היולדת, הצטערתי בגלל התינוקת הנולדת. הצטערתי עבור המשפחה הזו,
שדרכה בחודשים הקרובים תהיה קשה ומלאת חתחתים.
אבל, אני מאמינה שיש תקומה מהמצב הזה ולו בגלל שהחיים חזקים מהכל, מנצחים את הכל כמו נהר שוטף וזורם.
התינוקת תגדל והאם תתחזק ותתרגל ואיתה כל המשפחה. היא תלמד (אולי עם עזרה) לאפשר לעצמה גם את ההנאה מהתינוקת
ולא רק את העבודה. מאחלת להם הרבה טוב!", כתבה לי מישהי בהתיחס לרשימה על האשה שהתקשתה לשמוח בלידתה ובילדתה.
אכן כך, ואני מוסיפה -
יומיים אחרי הלידה, היולדת נראתה עם בתה הקטנה כשהיא מטפלת בה
ואמרה כי היא מרגישה הרבה יותר טוב וכי היא מודה על התמיכה שניתנת לה.
הסיפור שלה הובא לידיעת העובדת הסוציאלית הרלוונטית שהתנהלה בעדינות וביעילות.
אני מקווה שהמעקב והתמיכה יימשכו, שכן זו רק תחילת הדרך.
אך גם אני, כמו המגיבה, מאמינה בכוחם של החיים ובעזרה, כאשר היא ניתנת במינון, בדיוק ובהתכוונות הנדרשת
מתוך ענווה ובהירות, כי לעולם אנו משתדלים ואין לנו שום דרך לדעת, אכן, מה ילד יום.
ברכה ותודה על כולכם
גילי
יום ראשון, 9.1.11 ה' שבט התשע"א
הגיע אלי סרטון של פילה ממליטה.
ישבנו כולנו, כל המשפחה, והסתכלנו.
היתה הרגשה של אין זמן, שעון משל עצמו תיזמן שם את החיים.
היא לא השמיעה קול אבל פערה פיה.
בתחילה נפיחות. אחר כך ראיתי את קרומי השפיר.
לאט הסתמנה דמותו של פילון מבעד למעטה. הפילה האם כרעה כדי לצמצם את המרחק לארץ, שלא יחבט התינוק שלה בעוצמה.
לאט לאט הגיח השק - ישות עצמאית חיזרית משהו. בבת אחת, פרץ החוצה ונפל לארץ את מעט המרחק שנותר,
מים ודם נשפכו, האם זזה הצידה וחיכתה כמה שניות.
הפילפילון לא זז, נראה ללא רוח חיים, לגמרי.
האם היססה רגע, ואז
החלה לבעוט בו, להזיז, בעזרת החדק ניסתה להרים, כרכה את החדק סביב ראשו ועיסתה את צווארו. שום דבר.
הזמן התקדם. האם המשיכה בשלה.
דרך עיני הדומעות נפקחו העיניים בסרטון. אחרי עוד רגע קול נשמע, תנועות נשימה מאומצות נראו והגוף הקטן הפך לחי.
במאמץ, אבל חי.
האם לא הפסיקה, הכריחה בדרכה הפילית את הפילפילון שלה להיעמד.
היא יודעת, בתמסורת רבת הדורות הנעוצה במוחה, שאם לא הוא ימות. לא יהיה לה.
רגליים רועדות, מחליקות לצדדים על הרצפה הרטובה, הוא קם. הוא חי. בצעדים קטנטנים מתקדם ואמו לצידו.
כל האגרסיה והדחיפות כלא היו ורכות סבלנית מילאה את המרחב. דמעות.
נוכח פעולותיה התעורר בי רגש חזק, אחר.
מחד להתאמץ ומאידך לא לחצות את הגבול ולתת לדברים לפעול מתוך החיוניות שיש או אין בהם.
עלה המשפט היהודי, "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה".
בברכת שבוע טוב
גילי
יום רביעי, 5.1.11 כ"ט טבת התשע"א
חברה טובה הפקידה בידי את זה.
מתוך הבנה עמוקה והכרת המקומות עליהם כתבה אני מביאה לכאן, למען ידעו ויבינו.
"בין הצירים סיפרה לי בצער שהיא לא רצתה את ההריון הזה. רצתה הפסקה של 4-5 שנים ונכנסה להריון עם התקן.
'אני לא כמו אלה שיולדות כל שנה'.
השתדלתי לתת לה רשות להיות בקושי הזה. לא לנסות לנחם או לשמח אותה במילים נבובות ולא מדויקות.
אחר כך באו הבכי ואמירות כמו - אני לא יכולה לעשות את זה, אני הולכת למות. שוב, רשות. רשות.
המון רשות להיות שם, במקומות הקשים האלה. לא להכנע לדחף שלי להציל אותה.
הזכרתי לעצמי שהיא לא צריכה הצלה. שזה נורמלי. שהיא יולדת. הבטחתי לה שאני איתה.
ראיתי כיצד היא מתקדמת יפה. מתכנסת לתוך עצמה. הקולות שהשמיעה השתנו.
לאחר כשעה ביקשה להיבדק שוב מפני שהרגישה לחץ.
מילדת פנויה, ניגשה. הפכה אותה על גבה, חיברה אותה למוניטור ומשום מה גם לחמצן. בדקה: לא התקדמת.
היולדת התחילה לבכות, מותשת ומיואשת מחוסר ההתקדמות.
כשיצאה המילדת אמרתי לה שאני רואה שהיא התקדמה, אבל לא תמיד זה מיד נראה גם בבדיקה. בכי. המון דמעות.
הצעתי לה להסתובב על הצד והמשכתי לעסות את גבה בזמן הצירים.
בין הצירים אחזתי ביציבות את כפות הרגלים שלה ונגעתי בעדינות בנקודות אינטואיטיביות.
הרגשתי מין מערבולת פנימית וחום גדול.
רבע שעה אחר כך, מילדת אחרת ותיקה נכנסה. שאלה בלחש אם אני רוצה שמנים. אמרתי שכן. אפשר לנסות. היא הלכה להביא.
היא חזרה יחד עם ציר חזק ולחץ. היולדת צעקה.
המילדת ביקשה ממנה בשקט רשות להסתכל. הראש היה בפתח.
בלי לתת ליולדת הוראות איך ומה לעשות, בחושך שהיה בחדר ובשקט גמור, פשוט תפסה את התינוקת.
חייכתי אליה ולחשתי: 'ילדת. עשית את זה כל כך יפה. ילדת תינוקת מתוקה'.
על פניה לא היה בדל של חיוך. רק תשישות. היא נראתה אבודה.
'זהו, את אחרי', ניסיתי להצהיל אותה, 'החלק הקשה מאחוריך'. לשווא. ענתה לי מתוך ייפחה שהחלק הקשה רק מתחיל.
ליטפתי ברוך את שערה. מה אגיד לה.
היא לא רצתה להחזיק את התינוקת שלה. גם בעלה לא. ובתוך כך אמרה: 'מסכנה התינוקת. אני לא רוצה אותה'.
המילדת ואני הרגענו אותה שהתינוקת לא יודעת, ושהיא תיקח אותה כשיהיה לה כוח. שזה בסדר.
השליה נפרדה ויצאה בקלות.
אני נפרדתי ממנה. לחצתי בחום את כף ידה ויצאתי מהחדר בלב כבד כבד. עיני מוצפות.
הלידה הזו פגשה אותי במקומות כואבים: כאב ההזדהות עם תינוקת שלא שמחו בה בבואה לעולם,
פועה לבדה במיטת החימום מחד, ואמפתיה לקושי של היולדת מאידך.
לתחושה המתסכלת שהשליטה על החיים שלך מופקעת מידיך. תהומות האין עוד כח.
זהו, אני מסכמת לעצמי, יש גם כאלה. לא כל לידה היא מרוממת. כל כך הרבה מונח על הכף. לעולם אין לדעת..."
בברכת הנוחם והאהבה באשר היא
גילי
יום ראשון, 2.1.11 כ"ו טבת התשע"א
פעם נתקלתי בקטע קריאה.
היה כתוב כי בשבט אחד, רחוק מאיתנו, מונים את הולדתו של אדם מרגע שאמו מייחלת להריון ומתחילה להתכונן לקראתו.
לעתים זה קורה לפני שהיא יודעת מי יהיה האב.
פוריות. הריון. הורות.
מילים הצופנות בחובן כל כך הרבה רגשות.
אפשרות לשגשוג והתפתחות, למימוש המהות המינית, פתיחת דלת לחלומות ותכנון עתיד אחר, שונה במהותו מכל מה שהיה עד כה.
ובנשימה הבאה אצל רבים מאיתנו מקום של חידלון, אובדן הזהות המינית, החלפת האינטימיות הזוגית באוירת מעבדה וטכנולוגיה.
הפקדת היקר לנו מכל בידי זרים, פולשים, שותף שלישי לפחות והרבה פעמים גם יותר מאחד.
הורות מתוך אי-פריון. פרדוקס או אפשרות?
בעיניים שלי, המלוות זוגות ונשים בתהליכי פריון,
מי שנפל בחלקו להתאמץ ולסבול בדרך למימוש צורך אנושי בסיסי כל כך הריהו הורה לכל דבר וענין.
הפער בין פוטנציאל חיים שלא מומש לתינוק שהבאנו הביתה, ובין כזה שנולד, הוא ענין של צורת החומר.
ברמת הרגש והאחריות ההורית, הרי אין בין המצבים כל הבדל.
התינוק הערטילאי הוא ראשית דרכו של התינוק המוגמר והמחייך אלינו כאשר הוא יכול לעצור בכל שלב בדרך.
מהי הורות אם לא רגש, אחריות, השתדלות ודוגמה אישית?
אני מזמינה את כל מי שהדרך קשה עליו, כל מי שדרכו זרועה אובדנים ופוטנציאל לא מוגשם של חיים,
לראות את עצמו שייך לחלוטין למשפחת ההורים.
שהרי לו הברירה בידכם הייתם אוחזים לעתים עשרות תינוקות,
ורק יד הגורל הלא-מבורר היא שמחייבת אתכם לחוות אבדן אחרי אבדן,
בדרך למימוש ההורות במובנה המוכר והמקובל.
להיות המשפחה שאתם כבר ברגע זה.
מברכת את כולם בשנה של פריון על כל היבטיו
מתוך מעברים משמחים וקלות של קיום.
גילי
מבזקון: יום שני, 27.12.10 כ"א טבת התשע"א
מקצוע בודד הוא המלווה את המשפחה החדשה. מקצועות בודדים.
מדריכת הכנה ללידה, דולה, מדריכת הנקה, יועצת הנקה, דולה פוסט-פארטום.
לא משנה הכותרת.
מקצועות בודדים שפוגשים אנשים בשעות מורכבות של שינוי ולעתים משבר.
במקומות בהם האתמול אינו בטחון עוד והמחר לוט בערפל.
המיקום הזה בחיי הזולת מעצים את כוחו של מגיש השרות.
באותה נשימה הוא מכריח את המשרת לגייס מתוכו את המובחר שבמובחר.
ענווה. מקצוענות. דיוק. יכולת אמפטיה. סיבולת רגשית וגופנית.
אין הסדר. אין חוק. מקשה עוד יותר.
אנחנו פוגשות את עצמנו שוב ושוב.
האם אני טובה מספיק? מתקדמת מספיק? מעודכנת מספיק?
האם אני מתאימה לאשה? לאיש? למצב?
מה עושה אותי שייכת לכאן מעבר לבערה פנימית?
מה עושה אותי שונה משאר הבריות ברגע הזה כדי שאני אוכל להציע מזור,כיוון, דחיפה?
במקום הזה, קולגיאליות אמורה לספק מענה. שיתוף מחשבה. עיצוב זהות מקצועית.
אויה לנו, האינדיבידואליסטיות מחפשות הדרך. מסתבר שאין זה נכון ואין חוטא יותר למטרה מהזאבה הבודדה.
חיבור לצוות. לנשות מקצוע מתחומך ואנשי מקצוע מתחומים נוספים, הוא בסיס לקיום ולרשות הפצת התורה הלאה.
המהפך ממקצועות קצה, הזויים משהו, מתאימים לשולי פעמון הסטטיסטיקה -
למקצועות מכובדים ומוכרים, בעלי דוקטורינה מבוססת וגמישה מספיק כדי להכיל קשת רחבה של טיפוסים.
קוד מקצועי ברור שאינו ניתן לפרשנות וידיעה ברורה שלא איש/ה הישר בעיניו/עיניה יעשו.
מי יוביל את הקו? איחוד נטול זהות אישית ובעל מאפיינים מקצועיים ברורים.
כזה שאין לו שם של מישהו אלא של משהו.
כזה שניתן להעברה הלאה לכל מי שיסכים להמשיך בהעברת המשימה הלאה,
כדי שהמידע יחלחל בציבור והמקצועות יהפכו לנחלת הכלל.
מוצאי שבת, 25.12.10 י"ט טבת התשע"א
אני מסרבת לדון באירועי השבוע החולף.
אדייק - בגילויי השבוע החולף.
מסרבת לדון בנגזרותיהם.
כל אחת ואחד מאיתנו ילמדו לקחיהם, שיעורם, וימשיכו - אני מקוה ומאמינה -
ממקום מלומד יותר, בהיר יותר וממוקד יותר לתרומתם האישית.
כן אהרהר מולכם ואיתכם במהות החיבור בין בעלי מקצוע ללקוחותיהם.
בסוגיית האמון הבסיסי שאמור אדם לתת בזולתו על-מנת לבקש ולקבל ממנו את הנצרך לו.
הדברים אמורים בכל מקום וזווית של חיינו - מרכיבי מזון במוצר, אמת רוחנית אצל נותן שעורים,
טיב החיבורים אצל מתקין מרזבים או אינסטלטור, איכות הבד ודיוק הגזרה אצל מעצב אופנה...
יום יום אנחנו נותנים ומקבלים אמון.
בברכת שלום, בחיוך בעת תשלום בקופה, בניפנוף יד לילדנו בשער הגן,
במתן אפשרות כניסה לרכב אחר לתוך מסלול נסיעתנו.
אנחנו בני אדם, וככאלה דרושים לנו חמימות, בטחון והחלפת אנרגיות וחומרי גלם.
מאלה נבנה עולמינו. מאלה ניזונים חיי הרגש שבנו.
יכולתנו לאהוב. להתעצב. להיות אמפטיים. להתגבר.
אינני יודעת מה ילד יום. אני רוצה לצרף תפילתי לעתיד יותר.
יותר נקי.
יותר בריא.
יותר ישר.
יותר טוב.
בפשטות.
שבוע טוב
גילי
יום שלישי, 21.12.10 י"ד טבת התשע"א
איך אפשר לכמת את שעות העבודה של מלווה בהריון, לידה, ראשית ההורות?
האם אינסוף שעות טלפון זה נחשב?
האם פניות רגשית, זמינות 24 שעות שמא יזדקקו לי,
שינה קלה שנובעת מחשש לא לשמוע את הטלפון המודיע - האם זה כלול בתיחשוב?
היותך מלומדת, אחראית, מתחדשת כל העת ומעודכנת - זה מובן מאליו או ראוי לתשומת לב?
האם זה מובן מאליו להיות מסורה, נגישה, בודקת את עצמך, מתגמשת, נינוחה, בטוחה, תומכת, יציבה, אחראית למידע, נוכחת
ומצד שני לא תופסת את הבמה
האם זה מובן מאליו מעצם הבחירה במקצוע - או שזה ראוי להוקרה ותיגמול?
כשאת תומכת בזוג שחוו טראומה סביב לידתם,
אם לא היו שבעי רצון משרותך, אם התיאום לא הוליד המשך עבודה משותפת,
האם את זכאית לתשלום עבור מה שהענקת אם לאו?
פגישת היכרות, אליה את מתכוננת, מגיעה, מקדישה זמן וידע
האם ראויה לתשלום או עומדת כחלק משירות שאולי לא ינתן בסופו של דבר?
פגישה של מדריכת הנקה או העברת מידע חד פעמי על-ידי מדריכת הכנה ללידה,
אם אינן מביאות פגישות המשך - האם הן מובנות מאליהן או שאולי הגיע העת לגבות תשלום מלא?
איך הופכים את העיסוק הכל-כך טיפולי הזה, שאינו מוגדר בשום מסגרת חוק,
למשהו שאפשר להתפרנס ממנו באופן לגיטימי וללא רגשי אשם?
איך מניחים את רגשי אשם הלבושים בספרות ומאמצים את שכרך באהבה ובשמחה?
לימוד גדול וחשוב זה הפך לאחת ממטרות הארגון, שמנסה לאגד את האוחזים בתארים השונים סביב הריון ולידה.
אלה שאינם מנויים על הממסד הרפואי המוכר וממוסד.
תחושתי העמוקה אומרת שעיקר הפיחות והשחיקה במעמדה של העוסקת במקצועות הללו נובע מאיתנו עצמנו.
כסף בעולמנו אינו מילה נרדפת לפחיתות כבוד או רדיפת בצע. אינו בהכרח מקבילה לחמדנות.
הוא נושא בחובו אפשרות לחיים מהוגנים, והרבה מעבר לכך - הוא הפך לסממן של איכות.
מה שעולה, כנראה שווה. או לחילופין, מה שזול כנראה לא איכותי, לא מקצועי, לא ראוי להערכה.
כולן מנידות ראש - מה פתאום ומה קשור,
ואני אומרת: הגיעה העת להודות ולעשות שינוי.
אני קוראת לארגון לקבוע המלצות לתשלום עבור שירותי העוסקות השונים והמגוונים.
רף שיהווה מקור לנורמליזציה של המחירים עבור עבודה ראויה.
גם לקהל וגם לעוסקות.
בברכת שנת עבודה פוריה ומוצלחת
גילי
יום ראשון, 19.12.10 י"ב טבת התשע"א
מאיזו סיבה פותחים אנשים את העיתון עם מודעות האבל?
אולי בגלל שאנחנו מעדיפים לאחוז בידיעה לפני שהיא תאחז בנו, כדי לדמות שיש לנו שליטה במוות.
אולי כדי לוודא שהשם ששם אינו משלנו.
את שלנו אנחנו מפרסמים לבד.
הידיעה המהממת את הלב אוחזת בנו, מביאה אותנו אל המדפיס עם הודעה לאקונית.
"סבא חיים שאהבנו מאד מת עלינו. לבנו כבד"... או "יוסי, אהוב ויקר, נפטר בטרם עת"...
"כולנו מבכים מרה את אורי שנקטף בדמי ימיו, עוד בטרם החל"...
"מיכל נלחמה במחלה ולא יכלה לה, מבכים את לכתה"...
אני אלופה בכתיבת מודעות כאלה. מתאמנת כל הזמן.
מאז הייתי צריכה לכתוב לקרובים אלי כי תם הריוני האחד ואין ילד בבית.
אחר כך הייתי צריכה להודיע כי תם הריון נוסף,
ולא - אין זו בדיחה - גם הילדה לא תישן במיטה הקטנה.
לבי נמחק. הדמעות זולגות אך אינן מנחשות את נתיב הלב שהתפרק.
חלקיו מתנועעים בעיוורון במרחבי בית החזה.
בעיתון אין מודעות אבל מהסוג הזה. הן תבינו, זה עובר.
כמה מפתיע לשמוע אשה בת שבעים מספרת, מבטה בהיר ודמעותיה בוהקות,
"אני זוכרת כאילו היה זה אתמול, המיילדת הסתכלה עלי בבעתה והפנתה את פניה,
התינוק שלי כבר החל להתקלף. כנראה מת כבר כמה ימים"...
מה צבע לכאב החסר ואיך מתארים חסר שאיש לא הכיר, לא חזה בנוכחותו?
האמנם אפשר להגיש אל האחר וודאות כזו...
מפחידים אותי אנשים.
אני יודעת כי כל כמה שאנסה לדבר על לבם, לא יוכלו להבין
בלתי אם דרכו שם.
כי שכול אמהות העובר הלא-נחזה אינו דומה לדבר.
אין בו היכרות כמו עם הנופל בקרב, אף לא רשות ההרוג בדרכים
ולא כאב האובד לאחר מחלה.
כזהו האובדן הזה
בודד, חרישי וכהה מאד.
כמו השם התמוה שקיבל -
לידה שקטה.
יום שלישי, 14.12.10 ז' טבת התשע"א
למה להתעסק בהריון ולידה?
בגלל החיים.
בשלב מסוים התחלתי לחפש את עצמי. אני לא בטוחה מתי זה התחיל. לחפש משהו. ידעתי שזה קיים.
אני רק צריכה להסתכל פקוחה ונוכחת.
משהו שמזכיר לי את עצמי. עצמי הקדום. ראשוני ונלהב. לטעום את החיים עם פה פתוח לרווחה, צעיר וטרי.
כוח חזק שמוּנע מעצם להיות אשה נמרצת בראשית דרכה, הכל צבעוני ורוטט, מזמין, רק צריך לבחור וללכת עם זה קדימה.
באותה נשימה משהו ענוג ושברירי. קדום. מציץ מפתח המערה אל החוץ, מתוך שקיקה עגולה, כזו שרק לנשים יש,
להתחבר ולהתעגל יחד.
ניזונה מפינכה של אהבה מעוצבת בתוכי. מזינה. בטוחה ויציבה. בלי שום פחד, מתחלקת בשלי.
לחזור לשם, לחזור שוב ושוב.
אשה בקהל של נשים. לגדל את היכולת לשחרר בכמות ובזמן בדיוק, לדעת להיות כשצריך ולא להיות כשצריך.
הכלים? עיניים להביט אל הפלא שהתחיל ומתרחש מול עיני. ידיים לעטוף, לעתים בלי מגע. אזניים לשמוע את מה שלא נאמר.
אף לשאוף אויר מלא עקבות ריח וסימנים בדרך.
מה עוד? רשות לטעות, לבקש סליחה, לא לדעת.
ודאות גדולה שרב הנסתר על הגלוי.
זה נראה כך -
למה את רוצה מלווה ללידה? "כדי שאם המילדת תעשה משהו שאני לא רוצה, יהיה מי שיגיד לה".
אז זהו, שלא.
דולה אינה פֶּה לאשה ואינה ממונה על דוברות.
היא נלווית לתהליך, היא נושמת את התנועה גם כשזו דקה דקה. עסקה הוא נשימת היולדת ולא דבריה אל הצוות.
אמונתה הבסיסית - העולם בא להיטיב עם האשה ולא להזיק לה.
תפקידה - להתאמץ על כוונון ההקשבה.
איך? לימוד מוקדם משותף לאשה ולה.
חידוד החושים, כמו לצאת מתוך עצמך בזמן אמיתי.
שמנים שמביאים בעזרת ריח סלחנות ופיוס.
מגע מנחם ומחבר לקרקע.
כבוד לכל מי שנוגע בלידה הזו ומקום לרעשים המיותרים, לסגור אותם ולהרחיק. בשקט.
למה קורס הכנה ללידה? "כדי שתלמדי אותי מה לעשות".
אז זהו, שלא.
את יודעת מה לעשות, תפקידו של הקורס להגיש לך כלים לשמוע את עצמך.
לפזר עננות פחדים, להבחין מה שייך ללידה ומה לא.
לאפשר לך ולמי שאיתך לגעת בדברים שיגיעו, כשיגיעו. אין נביא בעירו ואין מי שידע מה יקרה, מתי והאם.
תפקידנו לצייד אתכם בעצמאות חשיבתית ופרקטית.
אם הצלחתי בזה, עשיתי צעד למען המחר.
המשך שבוע טוב
גילי
יום שישי, 10.12.10 ג' טבת התשע"א
נתונים סטטיסטיים מצביעים על נטיה גוברת של נשים בארץ ללדת בגילאי שלושים ומעלה, ופחות בגילאי העשרה והעשרים.
חלקן של הנשים שילדו בגיל 30 ומעלה עלה מ-29 אחוזים בשנת 1980, ל-43 אחוזים בשנת 2004.
המגמה נמשכת בכיוון זה: בעשור האחרון עלה גיל האם הממוצע בלידה ראשונה בכשנה ושישה חודשים והגיע ל-26.8.
חלקם היחסי של התינוקות לנשים בגיל 30 ומעלה גדל מ-29 אחוזים בשנת 1980, ל-46 אחוזים בשנת 2006.
במקביל, ירד אחוז התינוקות לנשים בגיל צעיר מ-30 (נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).
לידות בגילאים אלו רווחות בקרב מדינות מפותחות רבות.
באירלנד, הולנד, ספרד ואיטליה, גיל האם הממוצע בעת לידה עבר את סף ה-30, כבר באמצע שנות התשעים.
לעומת זאת, במדינות אירופה שהשתייכו בעבר לגוש המזרחי, שכיחה הלידה בגיל צעיר יותר.
כך לדוגמה, גיל האם הממוצע בעת לידה בשנת 2002 היה בבולגריה 25.3, ברומניה 26.1 ובליטא 26.9.
לידות לבנות עשרה (עד גיל 20)
ממחקרים שנערכו בארה"ב ובריטניה מתחוור כי אמהות בנות עשרה וילדיהן חשופים יותר לסיכונים בריאותיים כמו תמותת תינוקות, מומים מולדים ומשקל לידה נמוך, מות האם בעקבות לידה, דלקות וזיהומים, אנמיה ודיכאון לאחר לידה.
בנוסף, רבות מהן נתקלות בקשיים כלכליים וחברתיים רבים בהשוואה לאמהות שילדו בגיל מבוגר יותר.
שכיחות התופעה בישראל אינה אחידה, אלא משתנה לפי שיוכן הדתי של הנערות.
שיעור הפריון הגבוה ביותר קיים בקרב מוסלמיות והינו 53.7, ואילו בקרב נוצריות ערביות הוא הנמוך ביותר והינו 4.7.
עד כאן נתונים.
אני מוצאת את הנושא חשוב לדיון. מתי באמת נכון ללדת ילד?
האם אמהות בגיל צעיר היא באמת יותר קלה, יותר נינוחה, יותר טבעית כפי שנוטים לחשוב - או בדיוק להיפך?
האם יש משמעות לקרבת הגילאים בין אם לילדה?
אכן, התופעה של דחיית הלידה הראשונה מדברת בעד עצמה.
ובכל זאת, האם יש לראות במי שבחרה ללדת צעירה מעין חריגה, משהו לא תקין, לא נורמטיבי?
דומני שדיון כזה נוגע בעולם הנשי על כל היבטיו - הדימוי האישי אצל נשים, צורך חברתי-מעמדי מחד
מול צורך פיזיולוגי כמעט או אפילו קדמון מאידך.
שבירותו של התא המשפחתי הטרי עולה על השולחן.
לפי העדות הגופנית, אפשר ללמוד ולהבין כי הריון בגילאי העשרים נכון וטוב לגוף.
אבל הסוגיה הרגשית, הבשלות הזוגית, משמעותיות לא פחות.
כאן כבר יש יותר סימני שאלה.
העובדה כי כ-80 אחוזים מהיולדות לוקות ברמה זו או אחרת של דכדוך או קושי רגשי לאחר לידה,
כ-60 אחוזים מכלל הגירושין בארה"ב קורים בשנה הראשונה אחרי הולדת תינוק ראשון,
אלה נתונים שמצביעים על בעיה.
האם מדובר בחוסר בשלות רגשית, הכנה לא מספיקה לשינוי הגדול, המהותי כל כך שעתיד להתרחש בחיי הזוג הצעיר
בהופכם למשפחה? האם מדובר בהיעדר תמיכה - מה שפעם היה ה"שבט"?
ואולי קצת מכל גורם.
אצל אנשים צעירים יותר, הצפי לקושי כזה עולה.
מכאן שמול הנמרצות והשמחה המאפיינת את האמהות הצעירות, עולה ענן כבד שאפשר וראוי לדבר עליו
על-מנת להתכונן לבואו ואולי אפילו לפוגג אותו בטרם יווצר.
הרבה זוגות בתחילת דרכם עדיין אינם מחויבים זה לזה במידה המספיקה על מנת להוסיף ילד למשוואה שלהם.
עדיין לא ברור לאשורו מהו שצומח ביניהם, עוד לפני תוספת האל-חזור של תינוק.
לכן ההבנה שתינוק הוא אדם נוסף, מלא צרכים ודרישות, בוודאי בתחילת דרכו, היא ההבנה הבסיסית לפני החלטה להרות.
יש מתוך היולדות הצעירות האלה שמתבגרות תוך כדי ההריון, הלידה וגידול הילד.
היכולת לתפוס, להבין ולפעול בתוך סיטואציות מורכבות, רגשית ותקשורתית, נמוכה יותר ככל שהאם צעירה יותר.
בתחומים הללו, הנסיון והלימוד המצטבר תורמים את שלהם.
פחות בשלות משפיעה על סבלנות, יכולת ויתור עצמי, הצבת סדרי עדיפויות.
מאידך, אין ספק שלאם צעירה יש יותר מרץ, יותר כוח פיזי לחוות את המסע עם ילדה קרוב אליו.
מיעוט שעות שינה, אצל רוב הצעירות זה לא סיפור.
ההריון בגיל צעיר בריא יותר. חוויתי יותר. חרדתי פחות.
לעומת זאת, הריון בגיל מבוגר יותר מבוסס על ראיה בשלה של החיים.
הסתכלות קדימה, מה מוביל למה. בגרות ככלי להחליט ולחנך. ליצור סביבה יציבה עבור התינוק. בסיסיות.
אדם צעיר נוטה לשמוע, לקבל עצות חיצוניות ולהתבלבל.
עודף מידע, קושי בסינון, מורידים את הבטחון העצמי.
כפי שמעידה ליאורה אוריאל חברתי, מומחית ברפואת משפחה -
"חוסר נסיון וחוסר בטחון יכולים להוביל לבעיות עד סיכון חיים".
יש לזכור שהורות צעירה נוצרה בשלבים בהם בני אדם חיו בקבוצות רב-גילאיות, אשה צעירה שילדה זכתה לתמיכה והנחיה
מרגע הלידה ועד בכלל, לפי צורך.
גם היום, כשיש נכונות לקבל מגורם חיובי תמיכה, החוויה יכולה להיות מעצימה ומפתחת וסיכויי ההצלחה עולים.
אפשר להגיד שאנחנו חיים בצומת שבין התפתחות לפי הטבע, לבין התפתחות התלויה בנתונים חברתיים.
אנחנו עדים כבר לשלושה או ארבעה דורות של אמהות שמחפשות ידע מחוץ למשפחה.
היתקלות במקורות שסותרים זה את זה שוב מחייבת שיקול דעת ובשלות, בדרך כלל אלה תלויי גיל.
חשוב להדגיש שזוגיות איתנה והדדית שבה צד אחד מאזן את השני, יכולה בהחלט להיות בסיס טוב ויציב.
ואכן, אחת הדרכים להתגבר על מכשלת חוסר הנסיון וטריות היחסים היא עבודת מחקר קודמת להריון,
בה האב והאם לוקחים חלק. הכנה זו כוללת קריאה, העלאת שאלות לדיון ביניהם, ראיונות של הורים, חברים, אנשי מקצוע.
אחרי כל זה עיבוד הנתונים, לא תחת לחץ. עם עצמם או בעזרת בעל מקצוע או בן משפחה המקובל על שניהם.
חייבים לזכור שמעבר לגידול ילדים, באותה עת עומדים על הפרק גם בניה של זוגיות, בניית קו משותף לגבי חינוך,
חלוקת תפקידים, וכדאי לתת את הדעת מראש על כל אלה על-מנת שיהיה בסיס איתן שיעמוד לעזרתם
מול המורכבות של תחילת הדרך המשפחתית.
שיהיו לכולנו ימים מבורכים בחיוב ובשמחה שבחיינו
גילי
יום שלישי, 7.12.10 ל' כסלו התשע"א
קמתי בבוקר ונסעתי.
טסתי לניו-יורק.
מדוע?
ואם צריך סיבה,
אני אמא
אני עובדת
שנים לא היתי לבדי בשומקום, למעט כוסות קפה פה ושם.
החלטתי לעשות רק למען עצמי. אשה מודרנית שכמותי.
ברחובות העיר ההיא, הגבוהה, הקרה, הנושבת
הסתובבתי. הלוך ושוב.
ניו-יורק מרתקת בדרכה הקשה, החדה.
נשים מכל הסוגים חצו את דרכי.
התמקדתי בבנות מיני. איתן אני עובדת. אותן אני סועדת. רציתי לראות ממקום אחר.
ככה. ברחוב.
והיו. הרבה הרבה. בכל זאת ניו-יורק.
הרוח נשבה. ירד גם גשם.
שומדבר לא עצר את הרצף הצבעוני של שקיות מותגים. ערימת מצהלות עם שקיות ניר גדולות, מערבולת צעיפים
ותקתוקי העקבים על המדרכה.
הולכות ושבות.
אחת עם כלב ובטן. ממהרת היא. לפני שהספקתי להעיף מבט מתענין ולנסות להשחיל חיוך אנונימי, כזה של ידידות אוניברסלית,
זו חלפה.
העיר מהירה, יש בה משהו חזק משל עצמה.
הלכתי לפארק, להרגיש את הקצב המקורי של החיים. צמיחת העצים, תחלופת העשבים, שמש רוח גשם. חייב.
אבל בני האדם הממהרים טבעו את שלהם גם כאן. אצנים, הלכים, מחליקי גלגיליות ומרקדי רחובות. מהר. בקצב קבוע.
נשים רצות, עם שעון, לוקחות אחריות על בריאותן. האמנם הזמן קוצב את הבריאות, או אולי הממון.
נשים מכל הצבעים, בכל הגדלים, כאילו מישהו מסמן את הרף, את השפה ואת הנתיב שאליו יש להתכוונן.
נשים מבוגרות צבועות, גזומות שיער, לבושות במיטב האופנה. משתדלות אל הנשימה שתאפשר, עם שעון גדול
ומיטב האביזרים למדידה.
נשים הרות.
נשים עם עגלות שנדחפות לפניהן בקצב קבוע.
צעירות עם חברות שמדברות תוך כדי ריצה.
הלכתי גם אני איתן. השתדלתי להסוות את המבט המתבונן, זה לא מקובל כאן.
את כוסות הקפה הלא-מוצלח רכשתי כדי לקנות לי מקומות ישיבה ליד חלונות פונים לרחוב.
אז ראיתי גם אותן,
בצד המדרכות ההומות
עומדות גם אחרות.
זקנה בטרנינג אפור ונעלי ספורט מנסה לחדור את ההמון המסתער, מנצלת הפוגה קלה כדי להזדנב בעקבות הקהל,
לחצות את המדרכה אל הצד הנגדי.
אחרת לבושה בערימת סחבות רב-שכבתית דוחפת עגלה ומקללת בעסיסיות, עטופה בשכבות של משקל וזמן
שניתק את עצמו מההקשר שמסביב.
אחת הרה עם בטן גדולה, נושמת בכבדות, אוספת את עצמה, ידיים על הבטן וכבר היא חזרה נעלמת בתוך הזרם.
אינני יודעת מילים לתאר את תחושת ההחמצה. גם לא להגיד מי מחמיץ, האם זו אני או שרק נדמה לי.
רק על עצמי לספר ידעתי, טסתי לניו-יורק למצוא מענה וחזרתי תמהה עוד יותר.
בברכת חג אורים שמח יותר, גשום ומנחם.
גילי
יום שלישי, 23.11.10 יז' כסלו התשע"א
ככה כותבת לי חברה, קולגה יקרה:
"אני רואה אותן נכנסות לחדר הלידה נרגשות. חלקן במיטב המחלצות.
זאת אמא גאה לעשרה, האשה הצעירה ההיא עומדת להפוך לאם בפעם הראשונה, והגברת ששם בעלת מקצוע מוערכת.
די מהר הן עוברות את התהליך המנשל אותן מעצמן. בסופו יהיו חסרות שם, פנים, זהות.
קודם הן מתלבשות בחלוק האחיד, חסר הצורה, זה עם הפתח המשפיל מאחור.
בשלב הבא נפרדות משמן. עכשיו הן מספר חדר: חדר אחד לוחצת, חדר חמש רוצה תוספת אפידורל.
נשים בריאות במיטב שנותיהן, בתהליך הלידה החד-פעמי בעוצמתו הפוטנציאלית, הופכות לחולות סיעודיות.
ראשית - ריתוק למיטה, כבילה למוניטור ולעירוי. בהמשך- האפידורל, ובעקבותיו קטטר השתן או הסיר במיטה.
עוד ועוד אצבעות נתחבות למעמקי גופן שוב ושוב. מודדות אותן בסנטימטרים.
נוזפים בהן כבילדות שעה שהן צועקות מכאב. מצווים עליהן ללחוץ, חזק. חותכים בבשרן ללא רחם. אחר כך תופרים.
את התינוקות לוקחים לחדר התינוקות.
שם, תחת האור הלבן הבוהק ביום ובלילה, הם מונחים שורות שורות בעריסות פלסטיק שקופות
המשמיעות רעש מחריד כשמסיעים אותן לאורך המסדרון.
מגששים בפה הקטן אחר פיסת שמיכה, מחפשים לשווא את החמימות הרכה והמוכרת שעטפה אותם עד לפני זמן קצר כל כך.
ממררים בבכי שכולו בדידות".
אני, אין לי מה להוסיף כרגע.
יום שלישי, 16.11.10 י' כסלו התשע"א
איך הגעתי לכאן?
כמה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזו, אלוהים עדי.
מה בעצם אני עושה כאן? הרי האשה הזו מסתדרת מצוין בלעדי.
אני אוהבת להגיע לחדר לידה שהייתי בו עשרות פעמים ולמצוא מיילדת ששואלת "אני ראיתי אותך כבר כאן?" וסימן שאלה על פניה.
אני אוהבת שלא זוכרים אותי אלא במעורפל.
אמנת העוסקות במקצועות ההריון והלידה אומרת - 1. "על העוסקת להעניק שירות מיומן ומקצועי המתבסס על הסמכה מוכרת ומעודכנת".
עובדת עם נשים הרות ויולדות כבר 18 שנים. מהריוני הראשון.
רפלקסולוגית צעירה מלאה שאלות מחד וודאות מאידך. יש לי בידיים אפשרות.
בכל זאת, בכל פעם שמצליח, כשמגע בכפות הרגליים מניב את מטרתו, אני מופתעת. מודה לאלוהים.
בכל פעם שאני ניגשת לרגל של מישהי, אני מבקשת שיעשה שגם הפעם זה יעבוד.
עוד כתוב באמנה - 2. "על העוסקת למסור ללקוחותיה מידע מהימן ומדויק באשר לידע ולגבולות הסמכתה במסגרת הכשרת הבסיס,
ולא להציע שירותים מעבר לכך. עם זאת, יש באפשרותה להפנות לבעלי מקצוע אחרים".
עולם תמציות הצמחים, השמנים הארומטיים, הרגיש לי תמיד בבית.
לפיכך למדתי ארומתרפיה ופרקים ברפואת צמחי מרפא.
משהו מזמין להשתמש, החושים המשתתפים בחגיגה, המגע. ידעתי שכאן יש עבודת פיענוח לעשות.
לימוד מעמיק, שאלות ועוד ועוד. ותיקים בתחום הפכו יעד.
פגשתי את ליאורה. ליאורה היא רופאת משפחה.
חיברנו את התכונות המנוגדות כדי לעבוד בצוות. לתהיה משותפת מה אפשר להוליד ממה.
איך לשלב את כוחות עוצם האהבה, הטבע וההתנגדות למשהו מניע, משלים.
• ליווי תהליכי, לאורך זמן
• ענייניות, מקצועיות, סדר, מחשבה, דיוק ובהירות
• רפואה מונעת המבוססת על חינוך, הדרכה ומעקב
• עדכניות - רפואה מבוססת עובדות
• טיפול וייעוץ בגובה העיניים, תוך שיתוף מלא של המטופל וחשיבות הבחירה האישית שלו
• אנשי מקצוע שרואים את האדם מולם ולא רק את עצמם, שומרים על הפרדה בין המטפל למטופל -
דינמיקה של טיפול בלי "להתערבב"
תנועה, תהליך, שינוי: פוגשים את המטופלים בנקודות הזמן המתאימות להם, מסיימים טיפולים, נפרדים, נפגשים שוב בנקודת מפגש אחרת, בשלב אחר. נתיב ספירלי במהלכו נפגשים בנקודות שונות. יכולת לשחרר את המטופל כשיש בכך צורך.
טיפים ביקשתם? טיפים קיבלתם.
מוצאי שבת, 13.11.10 ז' כסלו התשע"א
בין שאר נסיונותי אני בוגרת אובדני הריון.
מאוחרים, כלומר הריון בשל ושלם בסוף ארבעים שבועות, שלם אך שקט.
שקט מדי.
שניים לדאבון לבי הנחמץ.
התרגלתי לחשוב עליהם מדי פעם. לשלוף מילה מהזכרון.
התרגלתי לחוות אותם בלי שיהיו נוכחים בגוף. לזמן מה זה טוב. הקלה שלא הכל אבד.
אנשים שחווים אובדן, לא חשוב של מי או מה, עוברים דרך שלבים.
תהליך.
שוק. כעס והאשמה. קבלה והפנמה. וחוזר חלילה עד שהאובדן מוטמע היטב.
תמהתני, מי שכתב את התבנית הזו, האם ידע את דלות המילים?
אובדן הנשימה של השוק.
עומקם של בורות הכעס.
להט להבות האשמה המכלה את הנפש.
הלחץ על העורף בעת הרכנת הראש כשהקבלה שהיקר לך - כיקר נפשך שלך - לא יהיה ולא יתגשם עוד,
נחתמת בתודעה לעובדה.
גם לאשת מקצוע יש פינה אישית, אנושית, ושם לשום הכשרה, טובה ככל שתהיה, אין נפח.
חשופה בצריח הרגשות. לבד.
נשתמע בהמשך,
שלכם
גילי
מבזקון: יום רביעי, 10.11.10 ג' כסלו התשע"א
השד יוצא מהגיהנם...
אם הורגת את שתי בנותיה.
האוטומט שלנו מחפש הגיון. טוב, אשה, אז אולי דיכאון לאחר לידה, גם כשהילדים בני ארבע וחמש...
ההסבר המיטבי לאלימות נשים. דיכאון שלא טופל והידרדר, פסיכוזה לאחר לידה.
רק שפסיכוזה מופיעה בפחות משני אחוז מהמקרים ולא כולם מתבטאים ברצח.
אלימות, אין לה הגיון כרוך בהוויתה. גם כשמנסים לעטוף אותה ברציונאל למען פוטנציאל הטיפול בה.
אבל האמת, אלימות היא קשה. היא דורסנית ומקריבה קורבנות.
אנחנו מלאים בה, הנגעים מציצים מכל פינה - ילדים נגד חבריהם, בני נוער לבני נוער,
בעלים לנשותיהם, אמהות לילדיהן.
החדשות חובטות על פנינו כל יום, לא מרפות.
"כמו בפעמים רבות, נחתמה עוד פרשת התעללות מזעזעת בעיסקת טיעון משפטית.
הנער שהוביל את חבריו לאונס קבוצתי בנערה שהיתה חברתו, והפך אותה במשך שלוש שנים לשפחת מין, יודה רק בחלק מהאישומים נגדו. ובכל זאת, משפחת הקורבן מברכת על ההסדר".
אני חושבת עליה ועיני מתמלאות דמעות, בטני מתכווצת וזעם חסר מוצא מתרקם ומתחזק.
חושבת על האין החובט, בפניו היא ניצבת יום יום. על הפחד ותחושת הערך העצמי הירוד.
לא יכולה להרפות מניצני שנאה כלפי היצור הזה שניהל את המערכה מול חסרת ישע. הוא וחבר חייליו.
באופן מידי עולים ילדי הפרטיים לנגד עיני, והיסטריה מנצה בקרבי העמוסים רגשות קשים גם כך.
איך אפשר לחנך ילד לא להפוך לקורבן, לא להפוך לתוקף?
כמה שליטה, אם בכלל, יש לנו בעולמם ההולך ומתנתק של ילדינו?
מה עבר בדעתם של הורי התוקף כשגילו כי בנם הצעיר בשנים הוא חיית טרף ללא שום גבולות של מוסר או מצפון?
מה מסכת העינויים שעברו הורי הנערה, זו שהפכה מבתם לקורבן התעללות מוטרפת וחסרת כל הגיון אנושי סביר,
שנפשה נחטפה לתוך מערבולת שחורה ואטומה שאין לראות מה מתרחש בתוכה?
יותר מכל אני תוהה מה יכולה אני - אשה, אם, מורה בישראל, לעשות כדי לצמצם את הזוועה
במקום בו החוק כה ציני וכל כך מנותק מהצורך הדוחק לעשות מעשה ומהר.
פגיעה מינית ואלימות הן רב-מערכתיות ונטולות אחיזה בזמן. אנו פוגשות אותן שוב ושוב במהלך חיינו.
אנחנו פוגשות בהן בכל שלב.
נשים מתנסות בפתוח זוגיות, מנסות להרות,
הצפות במהלך הריון ובוודאי בלידה, אצל מניקות ומגדלות ילדים.
בכל שלב עלול הזיכרון הטראומטי לעלות ולצוף ולמלא את הכל.
אין לי מענה, אבל מודעות היא ראשית ולשם כך אני מעלה את המילים הללו.
בתקוה לבשורות טובות יותר
גילי
יום שלישי, 9.11.10 ב' כסלו התשע"א
הגיגים על לידה...
מה יש לי להגיד על לידות שטרם נאמר. אולי בדרך אחרת. כמה חמקמקה הלידה האמיתית מתפיסתי. אני, שילדתי כמה וכמה פעמים. שליוויתי כמה וכמה לידות. עד כמה לא יכולתי לשאת את ההקבלה הנפשית ללידה של הגוף. את ההצעה המגונה ללדת את עצמי מחדש,
ללדת רעיון, ללדת תובנה.
לידה היא אירוע רב מערכתי, מורכב, צבעוני ורגיש ככנף של פרפר. בלי לשים לב נושרת האבקה הצבעונית,
ונשאר כלי שבור ללא חפץ. ההילות שנקשרו לרחם המתכווץ בעוז, כדי לנקות את תוכו מהגוף האורח, מפריעות לי להתרכז בדבר העיקרי. החיים.
משהו פראי, מטלטל, ללא שליטה אמיתית.
אין צורך להוסיף על הכוח הקיומי שנוכח, בכל לידה ולידה. לא פלא שקשה לנשים להיות שם. פחד, כובש זר מופיע בכל הדרו. למה, תשאלו?
אולי מפני שהאבולוציה טרם השכילה להכניס למערך ההמשגה של המוח הנשי את הזר כידיד, כמסייע.
את סביבת החולי כסביבה מעניקת בטחון לחיים. את החלוק האחיד כמדי יצירת החיים בעיצומה. אין אשמים. יש נהנים מהמצב. יש מנצלים את הפערים ודוחקים עצמם בהצעה להיות החוליה החסרה.
אי אפשר.
אף אשה מתוך תוכה לא יכולה להכיל בעת ציריה שום גורם נוסף.
היא זקוקה באופן מידי לעצמה, לשרירים המתקשחים, לראותיה, לאינסטינקטים שלה המורים לה -
זוזי לכאן, נשמי עמוק, נשמי מהר, לחצי בכוח, הרפי, עצמי עינייך...
היא זקוקה לידיעה הנקיה שהיא עכשיו במסע לחיים ולמוות. לא ליפוי הנהוג היום.
ההתמודדות עם הצד המאולף שפורץ מגדרות שביו. לצאת למסע של עצמה וללכת בו.
יש לה צורך אמיתי בריח זיעת גופה, אותו יריח תינוקה מיד כשיגיח לאויר המנוכר והזר לחושיו הטריים,
במגע ההפרשות של פנימיותה הקודחת, כדי לדעת בגוף שיש תוצאה למאמץ הענק.
"אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שפוחד מן החושך,
הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת
כאשר אדם מבוגר מפחד מן האור" (אפלטון)
יום ראשון, 7.11.10 ל' חשון התשע"א
שלום
דולה מהי? אם הסברים חיפשתם אינני הכתובת.
אני עדות, איתה תעשו לפי הבנתכם.
לא אלאה אתכם בהסברים המסתובבים בכל קרן זוית של הרשת באשר למקור המילה דולה והאטיולוגיה שלה.
ברשותכם אביא את מסכת ההרהורים הפרטיים שלי על המקצוע הזה והסתעפויותיו אל תוך חיי הפרטיים והמקצועיים.
אני מתקשה למצוא מילים שלא יחטאו לאמת בה אני מחזיקה וממנה ניזונה ההתפתחות האישית שלי.
כך בדרך כלל זה נראה כשאני נדרשת להסביר מהו בעצם שאני עושה -
במה את עוסקת?
הממ, אני דולה.
פנים מתעקמים קלות באי שביעות רצון, אה, את מאלה.
לא לא, חכו רגע, אני לא מאלה
אני מקצוענית, למדתי הרבה, עבדתי הרבה, אני יודעת הרבה, לא כולן שרלטניות.
בוודאי שיש לי עוד ללמוד ולהתפתח כמו בכל מקצוע, אתם יודעים איך זה. ברור, הם יודעים.
ככה מתגלגלת שיחה מנומסת ועויינת עוד דקה קלה ודי.
אני לא אוהבת לדבר על העיסוק שלי. למה לדבר? דיבורים אינם עיקר כאן.
הצורך להתנצל או מאידך להיות דעתנית ולוחמנית אינו עולה בקנה אחד עם מה שהעבודה שלי מייצגת.
מבחינתי דולה משמעו איזון.
היא אמורה להבחין בחסרונו וע"י תשאול עדין ועין סוקרת ומקצועית להציע אפשרויות לתמוך בהשבתו.
איך? מגוון דרכים ואפשרויות לרשותה וככל שהיא מקצועית יותר כך מגוונת יותר.
וכשהיא בשיאה – אי עשיה. התבוננות. יצירת מרחב לזולתה להתבטא ולהיות בתוכו.
אי עשיה מבורכת מתוך ידע מקיף ומעמיק כמוה כמים לצמא במדבר.
הלידות במקומות השונים בהם הן מתרחשות מוצפות עודף עשיה.
בשל העובדה שלידה עמוסה מראש בכל טוב, הרי העשיה הזו עלולה בקלות להפוך למטרד
ואז מגיע צורך להסביר אותה ולגבות אותה בהסברים פסאודו מקצועיים.
בעיה.
אז למה צריך דולה בעצם?
שאלה מצוינת.
באמת, למה?
אולי לא צריך?
בהמשך הבלוג הזה אהגג יחד איתכם בסוגיה הזו ובעוד רבות אחרות הנובעות מעולמי, המקצועי ולא רק.
מוזמנים לשוב ולקרוא.
